../images/Emo16.gif הלב נקרע
הייתי אתמול בערב בלוויה של בני הזוג שואל-בירנבוים, אשר מתו בתאונת הצלילה באילת בשבת.
הלב נקרע לשמוע אב, בקול שקט וצלול להחריד, נפרד בפעם האחרונה מבנו ואומר לכלתו הטרייה עד כמה אהבו אותה כולם;
הלב נקרע לראות את מאות האנשים אשר באו ללוות בדרכם האחרונה את בני הזוג שאך התחילו את חייהם;
הלב נקרע לפסוע בשבילי בית העלמין הענק הזה, כשמכל פינה צצים עוד שמות, עוד תאריכים, עוד סיפורים. ובעיקר, עוד אנשים שנשארו רק בלב;
הלב נקרע לשמוע את קריאתה של אמא על הקבר הטרי: "זה צריך להיות להיפך". לראות את ההורים שבורים ועוד לא מעכלים (ובעצם, מי כן?), את האחות הולכת בקושי, סחוטה, גמורה;
הלב נקרע להיזכר בכל מה שהיה פעם, כשלמדנו יחד וכשגרנו יחד. באמירות שלו, בחדוות החיים שהיתה בו, בסמכות שהקרין, בדאגה, באהבה שהפגין. נכון, היו גם כעסים, היו גם רגשות טעונים, בשנים האחרונות לא היינו בקשר ישיר. אבל פינה חמה בלב תמיד תישמר
אני מדליק נר לזכרם ומקווה שלא נדע יותר מקרים כאלה. בתקווה לשבוע טוב יותר, ארנון
הייתי אתמול בערב בלוויה של בני הזוג שואל-בירנבוים, אשר מתו בתאונת הצלילה באילת בשבת.