היום, לפני שנה

../images/Emo16.gifהיום, לפני שנה

היום, לפני שנה... אני זוכרת את היום הזה כ"כ טוב. נכנסתי לוואלה, ואחד המבזקים שם דיבר על תאונה של הולכת רגל ליד בית הספר שלי. בת 16. נהרגה. ידעתי שכמעט רק תלמידי ביה"ס חוצים את הכביש הזה, אז היה לי ברור שהיא אחת מהם. מאיתנו. בת 16... בשכבה שלי או בשכבה מתחתיי. לא היה לי אומץ להתקשר לאחת מהחברות הפנימיסטיות שלי כדי לבדוק מה איתן [זה היה בערב, ככה שהכי הגיוני שזו תהיה פנימיסטית]. פחדתי שהן לא יענו. במקום זה התקשרתי למישהי מהיישוב שלי. היא שם שמעה, ולא ידעה מי זאת. חצי שעה אחרי זה היא חזרה אליי. "זאת יאנה." "יאנה שהייתה איתנו בגדנ"ע?" "כן." הייתי בהלם. אני לא הולכת להצטדק ולהגיד שהיינו חברות טובות ואיזו מדהימה היא הייתה. לא היינו, ואני שונאת את אלה שמעמידים פנים שכן. אבל בכל זאת היינו יחד בצוות ובחדר בגדנ"ע, וזה שבוע שמאוד עוזר לך להכיר אנשים על כל הצדדים שלהם. היא באמת הייתה בנאדם טוב. שקטה, נחמדה, עוזרת, היו לה חלומות גדולים... התחרטתי אח"כ שלא ניסיתי יותר לשמור על קשר אחרי הגדנ"ע, שהסתפקתי בהיי מה קורה בבוקר.
 
../images/Emo16.gif

תמיד מעציב אותי לשמוע סיפורים כאלה... כי מלבד העצב הפרטי על האדם שאינו איתנו אתה פתאום מבין כמה הנצחיות לא קיימת ואנחנו פה בעצם לתקופה מאוד מוגבלת. ושאף אחד לא באמת מבטיח לנו חיי נצח ואנחנו או הסובבים אותנו נמצאים פה על זמן שאול שאין לדעת מתי הוא יגמר... המטרה שלי היא לא להפחיד אלא שנלמד לנצל את החיים עד הסוף ונהנה מהם כמה שיותר... כי באמת שהם קצרים... משתתפת בצערך... ומקווה שיהיה טוב יותר
 
כל כך נכון...

במאת צריך לנצל כל רגע, לא לדחות דברים יותר מידי כי הכל יכול להיגמר מחר... ומה שעוד למדתי מהמוות שלה [וממוות של מישהו אחר שהכרתי שנה לפני] זה לא לפחד מהמוות, מצד אחד לא לחיות כאילו נחיה לנצח אבל גם לא לחיות את החיים בפחד תמידי שכל רגע אפשר למות כי זה גם עוצר אותנו איכשהו... למצוא את האיזון באמצע.
 
../images/Emo10.gif נכון.... בזמן האחרון יוצא לי

הרבה להתעסק במוות משום מה... לא יודעת למה זה תמיד בראש אני מנסה להפסיק את זה אבל אין לי שליטה מקווה שזה יעבור משתדלת לחשוב על זה כמה שפחות...
 

sapir love tali

New member
תאמיני לי שאני יודעת מה את מרגישה..

שמעתם על התאונה בפתח תיקווה נכון?? זה שעובד ניקיון של אגד דרס שתי בנות?? בקיצור, הבנות האלה מהשכבה שלי. אחת מתה, השנייה בדיוק יצאה מהאישפוז. לא היינו חברות אבל הייתה תקופה שהיינו באותו חוג, אתי פולישוק, והיינו ביסודי ביחד לפני החטיבה. אבל זה נורא כואב שזה קרוב אלייך. במיוחד ביום שלישי, כשדיברו איתנו על זה והביאו לנו פיסכולוגים. היה שקט במשך כל היום, לא כמו תמיד. כולם היו עצובים. חלק בכו, חלק עודדו אחד את השני וחלק סתם, המשיכו עם היום, אבל עדיין לכולם היה כואב. עדיין, אני לא מעכלת. אני לא מבינה איך זה שילדה כל כך מתוקה פתאום, עזבה. בסך הכל היא הלכה על המדרכה.
יהי זכרן ברוך.
 
../images/Emo24.gif

נראה לי שמוות זה הדבר שהכי קשה להפנים, איך רגע אחד בנאדם יכול להיות מלא חיים ורגע אחרי זה... נשאר רק גוף.
 

sapir love tali

New member
כהה...אבל מה שהכי מעצבן אותי זה

הקטע של הנהג. כאילו, אני לא מבינה, נותנים רישיונות לנהגים, יש חלק שמקבלים ת'רישיון עם כמה קומבינות, כשילדים קטנים חוצים את הכבישים. ודברים כאלה קורים. אני חושבת שכל אחד שמתניע את האוטו צריך לחשוב טוב שיש ילדים שצריכים להגיע הביתה. חבל שיש כאלה שיוצאים שיכורים, עם עבירות תנועה (כמו הנהג המפגר הזה)ועוד המון כאלה.
 

sapir love tali

New member
כהה...אבל מה שהכי מעצבן אותי זה

הקטע של הנהג. כאילו, אני לא מבינה, נותנים רישיונות לנהגים, יש חלק שמקבלים ת'רישיון עם כמה קומבינות, כשילדים קטנים חוצים את הכבישים. ודברים כאלה קורים. אני חושבת שכל אחד שמתניע את האוטו צריך לחשוב טוב שיש ילדים שצריכים להגיע הביתה. חבל שיש כאלה שיוצאים שיכורים, עם עבירות תנועה (כמו הנהג המפגר הזה)ועוד המון כאלה.
 
למעלה