א מ א

[Sודית]

../images/Emo16.gif א מ א ../images/Emo16.gif

אלו מילים יתאימו לתאר, את הכלום שנשאר... אחרי שהלכת...??? אלו דמעות ימחו, את הכאב שנולד בעת שעזבת...??? מאַין אשאב את הכח, לעמוד מול האין שנותר?? למי אפנה בעתיד?? את מי אשאל?? למי אומר?? רציתי עוד פעם אחת... לאמר... א מ א...לפני שנגמר. היית לנו נווה במדבר... עמוד התווך של כולם. יפה, חזקה וחכמה.... תמיד היית לנו שם... האחת והיחידה... הלכת והותרת חלל, ריקנות מכאיבה... אין גדול ונורא, היית לנו אמא, שאין עוד כמותה. היי שלום אמא יקרה... נוחי את מנוחתך... נותרנו כאן בכאב, לעד נאהב ונזכור אותך, לנצח נישא אותך בלב. סודית, אוהבת וכואבת.

 

[magy]

משתתפת בצערך.........סודית

 

[פנטזיה נשית]

אין סוף לכאב

משתתפת בצערך

 

[פפו]

מכיר את הכאב ומשום כך מחריש

כי אף מילה אין בכוחה לנחם..... רק זה אבקש שלא תדעי עוד צער איתך באבלך פפו

 

[אילה היחידה]

זוהי הפעם השניה שאני רואה התבטאויות

כאלה כאן בפורום, ועם כל הצער שאני חשה כלפי האובדן, אני מקנאה ברגשות החמים כלפי אמא. יש לי אמא, שתחיה, בת עוד מעט 84, וגם אבא, אני מכבדת מאד את שניהם וגם מעריכה, אך אינני מצליחה לחוש כלפיהם רגשות חמים. האם יש כאן עוד אנשים שמרגישים כמוני? מצטערת, אבל זה לא תלוי בי.

 

[mirig7]

רגשות

תרגום הרגש הוא לא רק א ה ב ה יש שנאה יש קנאה יש אדישות יש חמלה לא כל האנשים שווים את זה אנחנו יודעים כבר מזמן,ולא כולם מרגישים, מפגינים,מתיחסים לחברה ,להורים לילדים באופן שווה. גם אם נזרע הזרע בראשית ילדותנו ,והושקה במים ודושן, וטופח. לא תמיד יפרח הפרח שלו התכוונו, או התכוונו הורינו, הרבה מים עברו מאז הרבה אנשים דרכו עליו, הרבה משקעים צברנו מאז. לכן אל לך לרגיש שונה ביחסך להורייך כל רגש שאת מרגישה זהו הרגש הנכון. זה הרגש שנבט בך וצמח מכל הסיבות שהזכרתי.

 

[אילה היחידה]

תודה לך מירי

 

[2מספר]

אילה

אילה, אל תרגישי לא נח. את לא לבד. אמנם לי כבר אין, אבל גם כשהיו, הרגשתי בדיוק כמוך. מה לעשות? ככה זה. ואולי יש רבים כמונו שעדיין "בתוך הארון" וקצת קשה ולא נעים ולא מקובל להודות? ואולי אנחנו שונים? ואם כן למה? פרויד היה אומר שזה נובע אולי מיחס מנוכר מהורינו אלינו? לא הרגשתי בחסך כזה.

 

[חונה לרגע]

מבינה וחשה על מה שאת מדברה.ץץ

אבל מנסיון אישי, לאחר 120 שנה, נוטים לעשות גלוריפיקציה של מאורעות ואנשים. הנטייה היא לשכוח את הארועים הלא נעימים ולזכור דווקא את רגעי הנחת. יצא לי לדבר עם לא מעט אנשים שאחרי מות הוריהם, סלחו להם על כל העוולות שחשבו שהוריהם עשו להם בחייהם. נפלא המנגנון הזה ששמו שיכחה.... זה לא רק סקלרוזה (שמתחילה בגילנו) זה גם מנגנון הגנה השומר עלינו... מבחינתי הסליחה והשיכחה התחילה עוד בחיי הורי, עם ההתבגרות התפתחה גם הבנה בוגרת לחולשות בני אנוש, ועימה הגיעה הסליחה והריכוך.

 

[ברק שחור]

../images/Emo24.gif פשוט ... כזה בלי אף מילה...

כי אין מילים היכולות לתאר את תחושת היתמות ... בלי שום קשר לגיל בו את מתייתמת מאם , את תמיד מאבדת את הצפון , משהו בך מת ... את הפצע הפתוח , שנשאר במקום בו היה חבל הטבור הנפשי שלנו , שום תחבושת לא תצליח להסתיר , שום כמות של מורפיום לא תצליח לשכך ...

 

[אני ME]

אוהבת אותך../images/Emo39.gif../images/Emo41.gif../images/Emo142.gif../images/Emo141.gif../images/Emo20.gif

 

[אני ME]

אוהבת אותך../images/Emo39.gif../images/Emo41.gif../images/Emo142.gif../images/Emo141.gif../images/Emo20.gif

 

[פנינת-החן]

סודית איתך בצערך

שלא תדעי עוד צער.

 

[איטה007]

אמא

משתפפת בצערך ומבינה את הכאב, הזמן מקהה מעט אך הזכרון קיים תמיד

 

[ברבורה לבנה]

../images/Emo24.gif../images/Emo16.gifכלום כבר לא...

סודית יקרה, קראתי את מילייך בכאב נורא, ורצתי אל חדרה של אמי - כולי מלאת מורא, לראות מדוע התריסים פתוחים, ומהרדיו - לא נשמעים צלילים... אין איך, סודית, אין אחרי...... העולם ממשיך כאילו כלום לא קורה... התהום שנפערת בפנים היא דבר שאין לא רע, עמוק כמו הים, ואני אפילו לא ידעתי שמקום כזה - בתוכי קיים... וכבר עברו שנתיים מאז הלך אבי - והמקום הריק שהוא הותיר - אך מתעצם בלבבי.... הכאב לא קהה, הדמעה לא מתייבשת, ואני בפינות הנפש עם כאבי מתגוששת... ויש ימים שבם להתמודדות אין קץ והדמעות - פורצות מאליהן, מפלחות בי כחץ, וימים בם זכרו מעלה חיוך על פני - וידו החמה על ראשי - מפזרת תלתלי, ואני עוד מקווה שאתעורר בחלום הפלצות, ואראה כי בעצם היה כאן מקח טעות... ואין מי שייתן לי תשובות לשאלות, ואין מי שינחני בססך התהיות, ואני יודעת כי מאז ועד לקץ הימים... כלום אבל כלום לא יהיה אותו דבר... לבד מהדמעות והיסורים. ועל אמא אני שומרת כעל בתי היחידה, ומתפללת לכל באי שמיים לשלומה ובריאותה.. כי הפחד עצום - והחיים הם כמו חטא להתייתם בכל גיל - הם דמעה שלא נמחית. אויה אויה סודית, מה רב הכאב, הוא בא ממקום כה עמוק מתוך הלב. אין לי מילה לנחמך רק זאת ארצה כי תדעי היא חיה בתוכך - ולאן שלא תצאי, לשאלותייך תענה - גם כשלא תשאלי... היא כאן, בכל מקום, רק לשלמוע ולגעת - לא תוכלי. איתך

 

[טוסקה]

סודית - כל כך עצוב. משתתפת בצערך

ברבורה לבנה - כמה מוכר = הדאגה להורים. לרוץ לחדר ולראות שהם בסדר.

 

[Sודית]

תודה לכם יקרים ושבת שלום../images/Emo24.gif

זה עשה לי טוב...לפרוק את המילים, להוציא קצת את העצב מבפנים. מודה לכולכם על הבנה והשתתפות... ברבורה כתבת נפלא...תודה. סודית...מכל הלב מודה.

 

[ברבורה לבנה]

../images/Emo24.gifסוד לי לך - סודית../images/Emo23.gif../images/Emo24.gif

יקרה בימים שאחרי... בימים שאחרי הייתי מהלכת על קצות הגלים בעלטה הגמורה של הלילה. הכוכבים שמעל ריקדו במחול שדים, כאילו משתלבים במהומות הנפש. בימים שאחרי ... בימים שאחרי - רציתי לקרוא לו.. וכולי יראה שמשום מקום יגיחו אחים בלבן ויעטפוני בכתונת משוגעים . בימים שאחרי חשבתי שלהיות חזקה - זה מה שמצפים ממני... וזכרתי את מילותיו האחרונות אלי - "שמרי עליהן.. שימרו על עצמיכן" ובכל עוצמות הנפש ובכל האנרגיות שמרתי על שפיות...שפיות זמנית... ובלילות.. בלילות הלכתי בבהונות חשופים מלחכת את עברי התהום, מתגפפת בידיעה כי אם רק ארצה - אוכל לקפוץ אליה פנימה..... מתחממת לגלי הים ... ואז הבנתי כי האבן הזו.. הלחץ הזה בחזי המאיים לבקוע את לבי לרסיסים - אינו אלא הצורך שלי לקרוא לו - לפתוח שערי שמים, ולהגיד לו בשמו א ב א אאאאאאאא בבבבבבבב אאאאאאאא..... ומתהומות נשיה אינסופיים בזעקה קורעת לב, בכוחות עצומים ובאין מורא - אל תוך גלי הים המלחכים את צדפות החוף הלבנות קראתי לו.. ועמדתי שם אולי שעה אולי שעתיים אולי כל הנצח - ועד שבקעו קרני הבוקר זעקתי בכל כוחותי את שמו.... ואף אחד לא בא לחובשני למיטת ברזל מיותמת, ואף אחד לא תמה לנוכחותי המוזרה והדגים המשיכו לשתוק, והמים המשיכו להרגיע את מחול השדים. והמוזר מכל קרה: איש וכלבו שעשו לעברי את ריצת השחרית נעמדו מאחורי - והצטרפו לזעקתי אל תוך שמיים מחוורים : אאאאאאאבבבבבבבבבאאאאאאא. והיום, בכל עת שאני חשה כי רוצה אני לקרוא לו, יש לי את הים ואת היערות ואת השמיים ואת הלילה..ואני יודעת שאי שם גם עומדים האיש וכלבו ומצטרפים לזעקתי ........ אאאאאאאאבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבאאאאאאאאאאאאאאא סודית יקרה כל כך.. שתפי אותנו בכל . חלקנו עבר את הנורא הנורא הזה, חלקנו - עוד עומד בתור לקבל את המכה הבלתי נמנעת וכולנו כאן - לטוב ולרע. שלך, ברבורה

 

[Sודית]

ברבורה, את פשוט נהדרת, תודה

כמה יפה את כותבת... איך את יודעת, להפוך רגשות למילים... לרכך ת´כאבים...תענוג לי לקרוא אותך. אני יודעת, ברבורה.... הגענו לגיל הזה ועלינו להפרד... מאבא, מאמא, משנים רבות של חוויות משותפות. ועד כמה שנדע שזה הולך לקרות.... ברגע שזה קורה, זה בכל זאת מפתיע, כואב ולא מובן. עוד רק לפני כמה חודשים...היתה אזכרה לאבי...שנה. מי יכול היה להאמין שאימי, כל-כך מהר תגיע גם היא לשם. ועוד המילים שכתבתי באותו יום...מהדהדות לי בראש.... דממת מוות...(מרץ 2002) כולם מגיעים לאותו מקום כך חשבתי לי אתמול... שורות שורות, שאין להן סוף, מרחבים של דממה ומוות.... מצבה בת שנה ואיש שפעם היה, בעל, אבא וסבא... 90 שנה. רק שמו נותר, חקוק על שיש קר. אותיות מבריקות, שחורות... האם זהו צבע המוות?, צבע הסוף? הוא היה מן כזה איש גדול, גדול תמיד חשבתי שאף אחד לו, לא יכול. אבל אתמול....היה הוא רק אותיות, על שיש לבן וקר בשחור חקוקות. עומדים מסביבו בדממה של קדיש, אשה, ילדים ונכדים...האם הוא מרגיש? אני לא הרגשתי הרבה.... האותיות לא עושות לי את זה. הדממה מסביב, חונקת, מאיימת...מוות. חשבתי לעצמי, בתום...אתה יודע, אבא? כולנו מגיעים בסוף....לאותו מקום. אז נוח לך על משכבך...בשלום. סודית...מרגישה וכואבת.

 

[ברבורה לבנה]

../images/Emo24.gifשתיקת היתמות

את מרשה לי? לחבק אותך בכוח, ופשוט לשתוק... כך ממש אני מחבקת את האבן הקרה, ופשוט שותקת... כי לשתיקה יש קול.. ולקול השתיקה - יש מנגינה והמנגינה הזו - בוקעת שערי שמיים.. אז..... הרשי לי לחבק אותך חזק, ולאמצך ללבי, וביחד נשתוק את שתיקת היתמות