../images/Emo16.gif אוסקר.
מצטערת לא לנצל"ש, זה חשוב לי מדי מכדי לנצל"ש את זה, ובכלל, חייו של אוסקר הרבה יותר חשובים לי משרשור מטופש שיידחק למטה. סליחה קטי. ... ואני יודעת שאני בעונש, אמא הסכימה לי. אני לא מצליחה להרדם. _______________ השעה 16:00. ענבר יוצאת עם הכלבה המקסימה שלה לטיול צהריים (קצת מאוחר, בגלל החום) שהטרדה הגדולה ביותר בראשה היא למה הדיסקמן המפגר שלה שלפניי שניה השמיע את שיר שלוש משמיע את כל השירים חוץ משיר שלוש שאותו היא רוצה לשמוע. השעה היא 16:10. הגענו לאמצע הטיול, אחרי שעברנו את הגינה, הגענו לנו לפיסות דשא, ושם הבחינה לה ענבר בגוש על הדשא. 'בטח קיפוד, מסכן' חשבתי (כן, אני אשנה גופים, תתרגלו, אני לא מרגישה טבו עכשיו וגם יהיו לי שגיאות כתיב כי הידיים שלי רועדות) וניגשתי אליו. היו מסביבו זבובים, שתי הרגליים האחוריות שלו שראו נראו מצומקות ואולי שבורות, עיניו היו סגורות, אבל... הוא נשם. מיהרתי לקשור את דון לעץ הקרוב (לא שהיא אהבה את זה) ולפעול מהר. איכשהו יצאתי עם הפלאפון שלי והתקשרתי לשכני המקסים מתן, שאותו אני אוהבת המון המון. "מתן, זוכר את לאופולד?" בירכתי אותו בקול שמח (לאחר מבצע לאופולד בשבוע שעבר הוא בטח הבין לאיפה זה מתקדם. דרך אגב, על לאופולד אספר כנראה בשלב כולשהו.) "...מה זה הפעם?" "קיפוד. תביא קופסה וכפפות עבות או חולצה או משהו לתפוס אותו." ... 16:22, שיחה שניה, מתן לא מצא קופסה, הגיע ב16:27. בין שם לפה התרתי את דון מהעץ כי היא נבחה מקנאה (היא הייתה שתי מטר ממני) וחזרתי לקיפוד מרחוק (מטר וחצי) כדי שדון לא תתקרב, מאחר שכל האזור מלא בחתולים בכל הגדלים הסוגים ורמות אומץ שונות להתמודד עם קיפודים. בין שם לפה הקיפוד גם זז קצת, צעד שניים, מראה לי שהרגליים האחוריות לא שבורות, אבל כל כך מסכן. גירשתי ממנו את הזבובים ודיברתי אליו ברוגע. כשמתן הגיע, הוא בקושי הסכים להחזיק את הקופסה. "עם קיפודים אני די מסתדר, עם קרציות לא" זה המקום לציין שאוסקר יקירי היה, מסכן, בעל שלוש קרציות ענק עליו, אחת ענקית ליד האוזן ועוד אחת לידה ואחת על הגב וכל מיני חרקים שהסתובבו אליו. אבל בכל זאת לקחתי את החולצה והרמתי אותו בעדינות והכנסתי אותו לקופסה, שמתן, עם כמה שהוא מתוק, ברוב טיפשותו החזיק בזווית ואוסקר החליק ודפק מעט את הראש בקופסה. כמובן שמאוד כעסתי על מתן אבל זה עבר, ומאחר שהוא לא הסכים להרים את הקופסה הרמתי אותה אני ורצתי (עד כמה שאפשר עם יד מתוחה קדימה כדי לראות אם הקיפוד בתוכה עדיין נושם) הביתה. הגענו הביתה תוך חמש דקות או פחות, עלינו במעלית ומיד איך שנכנסתי והתרתי את דון רצתי לחפש את הטפטפת שיש לי מכיתה ו' שהצלתי גוזל של דרור (בונו. הוא לא שרד גם.
) ואז מילאתי אותה בקצת מים וחזרתי לקיפוד (ששהה בדיוק בפתח ביתי, כי הקופסה הייתה פתוחה ולא רציתי שדון תתעסק איתו.) לא ראיתי אותו טוב אז הרמתי את הקופסה ופניתי אליו "מותק" אמרתי לו "תראה, יש לי מים. אתה רוצה מים? זה טוב מותק, כדי לך לנסות" טיפטפתי לו טיפה לפה, הוא לא זז. ניסיתי לדחוף לו את זה קצת יותר לתוך הפה (למרטות שדאגתי לו שזה יכנס לריאות, אבל הוא לא היה בתנוהח שאיפשרה זאת). הוא ירק את זה. בקושי. הם פשוט זלגו החוצה. התקשרתי לוטרינר הקרוב לביתי. שלי נמצא במרחק 15 דקות הליכה ותמיד יש תור ארוך מדי, אין לו תמיד זמן (למרות שללאופולד היה לו, ואני מאוד מודה לו על זה, ד"ר אסא
) הוא בישר לי שהקליניקה תפתח עוד 10 דקות (בשעה 17:00) רבע שעה כשהוא יגיע, ובינתיים כדאי שנחכה בחנות החיות ליד. "נו, מתן, בוא נקפוץ לחנות האהובה עלינו" אז הלכנו לביקור. בדרך מתן שאל אותי "נו, אז חשבת על שם?" "לא יודעת. לא, לא ממש" אמרתי. "אתה יודע, כולם אוהבים קיפודים." אמרתי לו שוב. "אני לא מכירה אנשים שלא אוהבים קיפודים." "כן, אחרי רחוב סומסום כולם אוהבים קיפודים" הוא צחק "כן, אהבתי את קיפי אז נקרא לו קיפי" ואז היינו בשם הזמני של קיפי, אבל אז נאמר "אבל תמיד אהבתי יותר את הזה בפח הזבל. איך קוראים לו? אה. אוסקר" "כן, גם אני" באה ההסכמה ממתן. ... אז החלטנו שיקראו לו אוסקר.
מצטערת לא לנצל"ש, זה חשוב לי מדי מכדי לנצל"ש את זה, ובכלל, חייו של אוסקר הרבה יותר חשובים לי משרשור מטופש שיידחק למטה. סליחה קטי. ... ואני יודעת שאני בעונש, אמא הסכימה לי. אני לא מצליחה להרדם. _______________ השעה 16:00. ענבר יוצאת עם הכלבה המקסימה שלה לטיול צהריים (קצת מאוחר, בגלל החום) שהטרדה הגדולה ביותר בראשה היא למה הדיסקמן המפגר שלה שלפניי שניה השמיע את שיר שלוש משמיע את כל השירים חוץ משיר שלוש שאותו היא רוצה לשמוע. השעה היא 16:10. הגענו לאמצע הטיול, אחרי שעברנו את הגינה, הגענו לנו לפיסות דשא, ושם הבחינה לה ענבר בגוש על הדשא. 'בטח קיפוד, מסכן' חשבתי (כן, אני אשנה גופים, תתרגלו, אני לא מרגישה טבו עכשיו וגם יהיו לי שגיאות כתיב כי הידיים שלי רועדות) וניגשתי אליו. היו מסביבו זבובים, שתי הרגליים האחוריות שלו שראו נראו מצומקות ואולי שבורות, עיניו היו סגורות, אבל... הוא נשם. מיהרתי לקשור את דון לעץ הקרוב (לא שהיא אהבה את זה) ולפעול מהר. איכשהו יצאתי עם הפלאפון שלי והתקשרתי לשכני המקסים מתן, שאותו אני אוהבת המון המון. "מתן, זוכר את לאופולד?" בירכתי אותו בקול שמח (לאחר מבצע לאופולד בשבוע שעבר הוא בטח הבין לאיפה זה מתקדם. דרך אגב, על לאופולד אספר כנראה בשלב כולשהו.) "...מה זה הפעם?" "קיפוד. תביא קופסה וכפפות עבות או חולצה או משהו לתפוס אותו." ... 16:22, שיחה שניה, מתן לא מצא קופסה, הגיע ב16:27. בין שם לפה התרתי את דון מהעץ כי היא נבחה מקנאה (היא הייתה שתי מטר ממני) וחזרתי לקיפוד מרחוק (מטר וחצי) כדי שדון לא תתקרב, מאחר שכל האזור מלא בחתולים בכל הגדלים הסוגים ורמות אומץ שונות להתמודד עם קיפודים. בין שם לפה הקיפוד גם זז קצת, צעד שניים, מראה לי שהרגליים האחוריות לא שבורות, אבל כל כך מסכן. גירשתי ממנו את הזבובים ודיברתי אליו ברוגע. כשמתן הגיע, הוא בקושי הסכים להחזיק את הקופסה. "עם קיפודים אני די מסתדר, עם קרציות לא" זה המקום לציין שאוסקר יקירי היה, מסכן, בעל שלוש קרציות ענק עליו, אחת ענקית ליד האוזן ועוד אחת לידה ואחת על הגב וכל מיני חרקים שהסתובבו אליו. אבל בכל זאת לקחתי את החולצה והרמתי אותו בעדינות והכנסתי אותו לקופסה, שמתן, עם כמה שהוא מתוק, ברוב טיפשותו החזיק בזווית ואוסקר החליק ודפק מעט את הראש בקופסה. כמובן שמאוד כעסתי על מתן אבל זה עבר, ומאחר שהוא לא הסכים להרים את הקופסה הרמתי אותה אני ורצתי (עד כמה שאפשר עם יד מתוחה קדימה כדי לראות אם הקיפוד בתוכה עדיין נושם) הביתה. הגענו הביתה תוך חמש דקות או פחות, עלינו במעלית ומיד איך שנכנסתי והתרתי את דון רצתי לחפש את הטפטפת שיש לי מכיתה ו' שהצלתי גוזל של דרור (בונו. הוא לא שרד גם.
