למה בכל זאת אני אָבֵל על אילן רמון
קודם כל שלום לכולם. לא הייתי פה מזה זמן, ועכשיו אמצע הלילה, ויש לי דקה או שתיים. אני כאן לאחר יום סהרורי של מחלה שהסתיים בהתקפת מיגרנה איומה. אני אחסוך בתיאורים, אבל האומללים שמכירים את החומר בוודאי יכולים לתאר לעצמם. עם שוך הסערה, גם קפצתי לכאן לרגע, וראיתי את השרשור של פרידום. חשוב לי לומר את דעתי בנושא, אז אם יש לכם דקה... אני עצוב על האובדן של אילן רמון, לא רק כי כמעט היה לנו משהו אחד משמח בתקופה המחורבנת הזו - וגם הוא נהרס. זה לא רק זה. אני חושב שבאמת מדובר היה בסמל חיובי, ראשון מזה הרבה זמן. תחשבו על זה: מתי באחרונה מישהו מנבחרינו היה דמות שאליה יכולנו לכוון את עיני ילדינו ולומר להם: " כזה אני מקווה שתהיה"? מתי באחרונה נבחר כאן לאחרונה מישהו בזכות הכשרון, החריצות, ההתמדה, התרומה לבטחון המדינה תוך סיכון אישי, השתיקה ולא הדיבור, העשייה ולא הפאר-העצמי, היכולת ולא הקומבינה? האם גיבורי התרבות של הנוער (אלה שמדברים עברית, לא ספרדית) שירתו חצי יום בצבא, או שאבא (שלגמרי במקרה גם הוא גיבור תרבות) כבר סידר להם משהו? האם יש כאן מישהו שאפשר לדוג אותו מתוך ים הציניות שבו הכל טובע? לדעתי, אילן רמון היה כזה. כל הסיפורים, כל הפרטים, כולל אלה שהיו ידועים עוד לפני מותו, הכל מצביע על כך. גיבור שהוא באמת גיבור. "אדם שמסמל את כל הטוב והיפה בארץ הזאת ובעם הזה", והפעם - בלי שהדבר יֵאמר מפיו של יחצ"ן או פוליטיקאי, אלא זה באמת היה כך. האם יש עוד בנמצא מישהו שינצור אל ליבו ספר תורה קטן, זכרון מן השואה? האם ימצא לנו נבחר-ציבור שיודע להעריך ציור של ילד גם חצי דקה אחרי הבחירות? על האובדן הזה אני אבל. זהו הגיבור שכל כך יחסר לי. על זה שווה להוריד את הדגל לחצי התורן, ועל דמות כזאת שווה לעצור לרגע שיעורים ולומר מילת התפעלות והערצה, לשאת על כפיים ולחנך לאורה. ולבכות על שכך גווע האור.