הפינה של טוהר

[טוהרtoar]

../images/Emo152.gifהפינה של טוהר

 

[טוהרtoar]

../images/Emo63.gifאז כך הולך ד"ת ל"ניצבים-וילך"

הפעם יש לי נגיעה אישית לפרשת השבוע אבל על כך ארחיב בבלוג. האמת היא שיש לי תכל'ס שני דברי תורה לכתוב לפרשה- אחד במסגרת ה"רגילה" שפה והשני יצוץ בבלוג ולאחר מילות ההקדמה-לענייננו: בפרשת השבוע [סוף "ניצבים"] מופיע: "כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה: כִּי תָשׁוּב אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע" [דברים ל] וכמובן שהמפרשים "שוברים את הראש" בניסיון להבין מי זו המצווה המיוחדת הזו שמשווקת כאן בפסוקים כמצווה ה"סופר-קלה" לעשייה, שלא צריך להתאמץ בשבילה [לא בשמים היא, לא מעבר לים היא] כאשר תכל'ס אין לנו שום התייחסות מפורשת בפסוקים שקדמו למצווה ספציפית כלשהי. במדרש, למשל, יש שימוש בפסוקים אלו כהתייחסות לתורה כולה- הביטוי "לא בשמים היא" נדרש שלא פוסקים הלכה לפי "כח עליון". אך יש, כמו הרמב"ן, שכן ייחסו את הנאמר למצווה מסויימת.- חזרה בתשובה. [הרמב"ן כותב שאם היה מכוון לכל התורה היה נאמר כל המצווה הזאת] והאמת שמהתבוננות בפסוקים הסמוכים הקודמים נראה שיש דברים בגו. שם מדובר על: "והשבות אל לבבך" "ואתה תשוב ושמעת בקול ה" ואף בפסוק הממש צמוד [עיינו לעיל]:"כי תשוב אל ה אלוקיך". זה כנראה המקור למה שמופיע בשם הרב קוק בספר "אורות התשובה": "עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של התשובה" [יד,ד] התשובה זו המצווה הסופר-קלה- האם אכן כך???? אני בטוח שכל סקר דעת קהל שנערוך בנושא ייתן תוצאה הפוכה. לכאורה, חזרה בתשובה היא אחד הדברים היותר קשים לאדם וזה משתי סיבות [או שתי נקודות קושי עקריות]:

התעסקות בנישה מאוד מצומצמת של החיים

שינוי מאולץ מבחוץ אלו שני רבדים שלרוב מפתחים אנטיגוניזם[למדתי את המילה הזו אתמול

] לתהליך. איך זה קל

זה קל בגלל שכל הנ"ל הוא תוצר תפיסה מוטעית של "חזרה בתשובה". באיזשהו מקום אפילו המינוח "חזרה בתשובה" הוא ביטוי חלקי ומטעה של רעיון התשובה. לפי הרב קוק זצ"ל מצוות תשובה היא בראש ובראשונה עיסוק בתיקון המציאות, תיקון העולם, פעולות נגד העוולות ומחדלים שקיימים במציאות ובחיי היום-יום. "וזהו כל יסוד התשובה: התעלות הרצון והשתנותו לטובה, לצאת מחושך לאור ומעמק עכור לפתח תקווה"[טו,ב] הרב קוק מחלק את התשובה ל3 רבדים: "שכלית"=שינוי בהשקפה, "אמונית"=מה שאנו בד"כ מכירים בתור "חזרה בתשובה" וגם "טבעית"- שאותה הוא מחלק ל"נפשית"= התקדמות פסיכולוגית ו"גופנית"= התקדמות בטיפול וטיפוח הגוף. כן, גם התקדמות הרפואה היא רובד של תהליך תשובה לפי הרב.[א,פסקאות שונות] ולא רק הרפואה, כל הערה לסדר,כל תנועה לשמירה על העולם, לקידום הכלכלה, לקידום החברה, יחד עם תהליך התשובה האישית הם חלק מה"חזרה בתשובה": "התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו והתשובה הפרטית הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד עד כדי דקות הפרטים של תקוני התשובה המיוחדים...הן ביחד תוכן אחד. וכן כל אותם תיקוני התרבות שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים ההולכים ומשתכללים עם תיקוני כל חטא ועוון מחמורים שבחמורים עד דקדוקי סופרים...כולם עושים חטיבה אחת" [ד,ג] ואפילו במקומות שאולי לא היינו מצפים שיהיו חלק מהתהליך: "גם מתוך החול יגלה הקודש...גם מתוך השירה ה"חופשנית" ותשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה."[יז,ג] ולא רק שרעיון התשובה באמת הוא קל לביצוע בגלל שהוא מפורס על תחומים שונים ורלוונטי לכל תחומי החיים. זה קודם כל קל כי זה המנוע שטבוע כהינע של כל הדינמיות בעולם ובגלל שזהו כח שעומד בגרעין ההויה זה חלק אינטגרלי מהמציאות של האדם. לפי הרב קוק, העולם כולו נמצא בתנועה מתמדת של רצון לבוא לידי תיקון ומצב משופר [עיינו ערך 'ברירה טבעית'] וכל מה שנותר לאדם זו השאלה האם "לקפוץ על הסוס" או להשאר בצד. כאשר ה"קפיצה על הסוס" לא רק מיישרת אותו עם המנוע של העולם אלא גם מאפשרת את מה שנראה כבלתי אפשרי: "ממעמקים באה התשובה...התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת יותר חסינה ומעולה ממה שהיא בתוך חפץ[=רצון] זה חבוי כח-חיים של התגברות על המידה המוגבלת של ההויה ועל חולשותיה והתשובה הפרטית של האדם היחדי וק"ו של הציבור שואבת היא את כחה ממקור חיים זה".[ו,א] חזרה בתשובה, יותר מזה שהיא תגבורת חיים ולא צמצום החיים כמו שנוטים לחשוב ["ביטול עצם טבעיותם של החיים כדי שיהא אדם בלתי חוטא זהו עצמו החטא היותר גדול"-ה,ו] היא התחברות לכח עצום שקיים בהויה, עצום עד כדי שיכול לעקוף מה שנראה בבלתי פתיר או בלתי נמנע. המוטיבציה העצומה ללחימה ותיקון עוולות העולם הוא כח שחדור במציאות עצמה, בלבה,באדמה, בעצים,בבעלי החיים, באדם. המיוחד באדם הוא היכולת לרתום כח זה כ"סוס". זוהי הסיבה לקביעה של קלותה של תשובה ומי שמודע לזה יוכל להמנע מ"הנפילות [ה]באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה". אז... לכל מתקני העולם ולכל בית ישראל שבת שלום

ונקדים ונאמר-שנה טובה [גם אם אכתוב שוב אח"כ

]. -טוהר-

 

[טוהרtoar]

../images/Emo20.gif"הבלוג שבחיי"-פרק ל

מנהג הנהיג הר"מ שלי בחטיבת הביניים [כיתה ח] שכל יום שישי מישהו מהכיתה יגיד ד"ת לכבוד הפרשה. אני לא זוכר כבר אם זה היה תמיד ככה, אם זה היה בנוי ככה, או שרק אצלי יצא שהפרשה עליה דיברתי הייתה ביומולדת שלי האמת יותר מכך- מטבע הדברים היא הייתה פרשת בר המצווה שלי אותה שנה. קצת התרגשתי. היה לי חשוב להביע רעיון באמצעות דבר התורה ולא סתם לצאת ידי חובה [כן, כבר אז הייתי מורעל אידיאלים ללא הסבר מאיפה למה]. את דבר התורה אותו נשאתי באולם באותו שבוע [או שבוע לפני, אני לא תמיד זוכר ת'פרטים] זה עם ה"ותודה להורי שהובילוני עד היום" [הובילוני לאיפה? לאולם?] נשאתי לאחר שינון בע"פ, כמעט, של משהו שאיזה רב, בקיצור מישהו אחר כתב בשבילי. זה כנראה מישהו שבין שאר עיסוקיו עבד על כתיבת דברי תורה לחתני בר-מצווה מזדמנים. בכל אופן, זה היה עקב פניה של אבא שלי, אני זוכר. וזה לא שנושא הדרשה ברבים היה זר בעיני. כבר בסוף בית-ספר יסודי, יצא לי לומר באופן קבוע בערב שבת, בין "קבלת שבת" לערבית בבית הכנסת כמה משפטים על הפרשה. את דברי התורה האלה לקחתי בד"כ מספר של כל מיני דברי תורה קצרים על פרשת השבוע [זה נקרא "מעינה של תורה" או משהו כזה]. נו, למה כבר אפשר לצפות מילד בכיתה ה-ו, יש גבול. אני גם לא זוכר כבר איך זה התחיל בכלל. האמת שעכשיו נזכרתי שזה היה בעצם "מופע חימום" למישהו אחר מבית הכנסת שלנו [מבוגר] שהיה נוהג לומר אז דברים [משלו] על הפרשה. נראה לי סביר שמה שקרה זה לאחר שהתרגלתי לשעור על פרשת השבוע שלפני יום שישי בבית הספר בו שמענו כל מיני פרפראות לפרשה מהמורה, וכתבתי אותם במחברת, הרגשתי שאם אותו אדם יכול גם אני יכול ונגשתי ברוב חוצפתי [כן, כשהייתי קטן הייתה לי תעוזה לא ברורה שלא מהעולם הזה] לאבי ובקשתי שיבדוק אפשרות שגם אני אומר מהדברים שלי לפני חברי בית הכנסת. פעם אחת, אני זוכר שזה היה לפני חנוכה [או שבת חנוכה], קבלנו בכיתה דף די ארוך עם המון רעיונות לחנוכה ובין שבת לחנוכה. ווי כמה מסכנים היו באי בית הכנסת אותה שבת. אני קראתי וקראתי וקראתי... עד שבאיזשהו שלב באמצע ניגש אלי מהצד גבאי בית הכנסת ואומר לי באוזן: "טוהר, בא תקרא עוד משפט ונעצור כאן,טוב?" הרגשתי קצת לא בנוח...אבל למדתי לא לחזור על זה אח"כ. כמובן שכשלא היה לי חומר מהכיתה נעזרתי בספרים. אני זוכר גם שבאיזשהו שלב, ילד אחר בן-גילי גם כן הצטרף ל"סריה" של נושאי דברי התורה בבית הכנסת. כנראה על זה אמרו חז"ל: "קנאת סופרים תרבה חכמה" [או שמא קנאת הורים?...] לאחר ששנינו עברנו דירה יצא לי לפגוש אותו בפעם האחרונה אחרי הרבה זמן בצבא. עשה רושם, לפחות כלפי חוץ, שהוא כבר לא ממקם עצמו בגדר שומרי תורה ומצוות... אני חושב גם שבשלב כלשהו עשינו מעין "תורות" בינינו שפעם הוא הקריא ופעם אני. בכל אופן, חזרה לדבר תורה על הפרשה- אז כמו שאמרתי היה לי חשוב שיהיה גם רעיון טבוע באמירה שלי. אז לקחתי את התחלת "ניצבים" ודרשתי את הצורה של כלל-פרט-כלל שמופיעה שם ["אתם ניצבים היום כולכם"- ואח"כ פירוט- "ראשיכם,זקניכם,שוטריכם ושופטיכם" ואח"כ-"כל איש ישראל"] שזה מלמד אותנו שלמרות שיש לכולנו גוונים שונים ולכל אחד יש משהו בו הוא שונה מחברו רק ככה, עם כל הצבעים השונים אנחנו יכולים ליצור את "כל איש ישראל" וחשוב שכל אחד ישמור על המיוחדות שלו ולא שכולם ינסו להיות אותו דבר. כמשל לרעיון שלא טוב שכולם ינסו להיות אותו דבר אמרתי לכיתה שכל אחד ינסה לדמיין איך זה היה לחיות בעולם שכולם בו הם טוהר, או שמעון, או יוני, או אלון...איך הם היו מרגישים בעולם כזה? הלא היו משתגעים? ולכן טוב שיש הבדלים. הקטע הוא, שלמרות שאני במטיח לכם שחשבתי על זה גם לבד, עיקר ההשראה למשל הזה, אודה ולא אבוש- הייתה קטע מתוכנית טלויזיה שהייתה אהובה עלי אותו זמן- "הפאוואר רנג'רס". בסוף כל תוכנית היה מעין "לקח מוסר" והייתה פעם שהיה בדיוק רעיון כזה. מסתבר שאני לא הייתי היחיד ששם לב לכך. לאחר שסיימתי את דבר התורה והגיעה ההפסקה נישגה אלי חבורת ילדים, בראשה אותו אחד שעשה רושם כנהנה להציק למי שיכל [זה אותו אחד שכתבתי עליו בסיפור על התמונות שמצאו בקלמר שלי ואיך הוא "הוציא אותי מהארון" כמעט לפני כל השכבה] והתחילו לרדת עלי: "תגיד טוהר, מאיפה הקטע הזה שאמרת בסוף? זה מ"פאוואר רינגר'ס",נכון?" והתחילו לרדת עלי על זה שאני ילד קטן, שאני רואה תוכנית שמתאימה לילדים קטנים [ומאיפה הם ידעו? ותכל'ס- לא הייתי ילד קטן? חוץ מזה מה הם שיקבעו מה אני אוהב?] כמובן שכל מה שבסוגריים לא אמרתי להם...ניסיתי לצאת במגננה הצפויה שאני לא ראוה את זה קבוע וכו וכו אבל הם המשיכהו בשלהם. מה אגיד...יצא שקצת נפגעתי מהעסק בסוף.זה מדהים איך ילדים כל כך תמימים יכולים להיות לפעמים שוברי לבבות כל כך גדולים. לא לדאוג. התגברתי עלזה ועליהם. והמשכתי לראות "פאוואר רינג'רס" ולהאמין במה שאמרתי בד"ת. ועכשיו לחידוש בבלוג: אתם קובעים מה יהיה הסיפור הבא

אני אשתדל להביא בכל סוף בלוג 4 סיפורים מתוכם תוכלו לבחור על מה אני אכתוב בפינה הבאה. והפעם: האם זה יהיה: [א]"הילד שהכרתי בבריכה" [ב]"הבליינדייט הראשון שלי" [ג]"הפגישה הראשונה עם החבר["אקס"] שלי" [ד]"אהבה בבית ספר היסודי-האם?" הגיבו עם האות המתאימה

 

[סבבב]

הפגישה עם האקס

 

[קשקוש בלבוש המקורי]

ממש מרשים

אני מעדיף את הסיפור על "הילד, שהכרת בבריכה" אולם במקרה של תיקו אניט מעביר את ההכרעה ל"סבבב". שנה טובה גם לך ובפעם הבאה, שתגיע לירושלים, אתה מוזמן אליי לקפה. יתכן, שזה ישמש לך בסיס לבלוג נוסף...