האמת?../images/Emo190.gif|פיס|
בדיוק תיארתי את הגבר האולטימטיבי מבחינתי לחברותיי. הנה, אני אתאר פה גם חח.. גבר כזה, בן 40+ יושב על הספה בתנוחת שכיבה, כרס, שותה מבקבוק של וודקה\מחשש, ברקע מתנגנת מוזיקה טובה, או הביטלס, או פינקפלויד, או פשוט ג'ון לנון.. והוא חושב על מהות החיים.. וקשה לו כאן בחיים האלה.. בגלל זה הוא שותה ומעשן, כדי לנסות לברוח.. והבריחה.. היא עדיין לא הצליחה.. מתנגן פתאום השיר How של ג'וני, והוא כ"כ מבין, כ"כ מזדהה, הוא צועק לעולם, תקשיבו לזה, תבינו! איך אתם מצליחים לשמור על האיפוק? איך אתם מתהלכים עם החיוכים המזויינים שלכם כל היום? איך אתם גיליתם את הנוסחה של להשאר בחיים ולעשות את העבודה בצורה הכי טובה שיש? איך?. והוא מתעמק עם השאלות, וזה קשה, כי הוא לא מבין, כי הוא עדיין לא למד איך להבין!.. והוא קם.. והוא שובר את הבקבוק וודקה שכבר קבוע לו ביד, והוא לא מבין מה קורה.. הוא מכבה את המוזיקה.. הוא הולך לפסנתר הגדול החום העתיק שעומד לו בפינת הסלון והוא מתייסר עליו.. ומקיא את תכולתו ישר אל הפסנתר.. וזה יוצא כ"כ טהור, ומובן.. כ"כ מובן.. המילים פתאום נשפכות לו מהפה.. וביחד עם הפסנתר זה נשמע פתאום כ"כ טוב.. יצא לו טוב.. הוא מתחיל להרגיש את האושר מחלחל לעצמותיו.. והוא לא יודע מה לעשות אף פעם, אף אחד לו לימד אותו להתמודד עם אושר.. אף פעם, אף אחד לא לימד אותו להיות מאושר.. איך הוא יודע שהוא מאושר אם הוא לא יודע מה זה אושר? הוא לבד.. לבד כבר הרבה זמן.. הוא והפסנתר.. כמו שני חפצים עתיקים ששוכבים באותו מקום כבר הרבה זמן ולא יודעים מה לעשות.. נותנים אהבה אחד לשני, כי אין להם מישהו אחד שיתנו לו את האהבה הזו.. בודדים ועצובים, מלנכוליים עד כאב, מתייסרים האחד על השני.. יש לו כ"כ הרבה לתת, אבל הוא לא יודע איך נותנים.. יש בו אהבה, אבל הוא לא יודע איך להראות אותה.. איך הוא יכול לתת אהבה אם אף פעם לא הייתה לו אחת כזו אמיתית.. הוא לא מתכוון לבחורות כאלה שהוא נהג להביא בימי תל אביב הבוהמית הביתה אחרי שיחה קצרה בפאב "כסית".. זה לא הייתה אהבה מבחינתו.. רק תשוקה כלושה.. והוא רוצה משהו אמיתי.. הוא רוצה להרגיש את האהבתו מתפרצת על אהובה אחת.. בנתיים רק החפץ העתיק השני שהיה בסלון, הפסנתר, זכה לקבל את אהבתו.. והוא החזיר לו את האהבה הזו במלודיות מרגשות ומתייפחות.. הוא יצא סוף סוף.. אחרי הרבה זמן.. לא משהו מיוחד.. רק לפאב הסמוך.. ושם? שם אני הייתי.. שם חיכיתי לגבר, לאמן הרגשי, למוזיקאי המיוסר הזה, שיבוא ויוציא אותי מחיי החיוך הנלוז והשפל, שלא שווה הרבה, כי הכל מזויף שם.. אני מחייכת לאנשים שאני לא מחבבת, מחבקת אנשים שאני לא אוהבת, רוצה דברים בגלל שאין לי מה לרצות.. וחיכיתי לו שיבוא ויוציא אותי מהזיוף, מהשפל.. בלילות עם אנשים שלא הכרתי, שלא היה לי כ"כ איכפת מהם ורק לשם הרגע הייתי איתם.. בימים, בעבודות שלא סבלתי, עם אנשים בדיוק כמוני שיחייכו אלי גם כשהם לא בדיוק אוהבים אותי.. שיהיו איתי בשביל אינטרס מסוים.. בשביל מטרה עצובה.. ברדיו בדרך הביתה שומעת שירים קופצניים של דחלילים בלונדיניים.. ולא אוהבת את זה.. שמה דיסק טוב.. אביב גפן.. כדי להזכיר לי שלמרות על הצביעות.. בתוכי אני כזו.. ולא עוד דחליל..ואני רוצה כבר להיות אני.. לא רוצה לאהוב מה שאני לא.. חיפשתי עכשיו משהו אמיתי. ושם הא היה.. בפאב הסמוך לעבודה.. הוא פשוט היה שם. וזה קרה.. זה היה טוב, וזה לא נגמר.. זה לא יגמר.. בבית שלו ישבנו.. ככה שנינו.. עישנו חשיש, שתינו קצת וודקה..לא דיברנו.. רק הסתכלנו.. הוא הבין.. המבט החלול שהיה לי התמלא.. .. זה היה טוב, וזה לא נגמר.. זה לא יגמר.. עשינו אהבה על הפסנתר הישן.. ונשארנו שם.. מאז ולעולם.. ---------------------------------------------- מצטערת שזה לא קשור.. נסחפתי.. חחח