לא מתתי על זה...
פשוט מספר הסיפורים מאת בלרינות כל כך גדול. אני מוצאת את רובם קלישאה. השווצה. השימוש בריקוד בסיפור לא כל כך התאים לקונטקסט, כל כך לא ריגש. זה לא נגע לי באמת במשהו מרגש בנשמה. צמרמורת, הייתה. הרי תאונה זה תמיד דבר טראגי... אבל הקשר לנעלי הפוינט? מצטערת, פשוט לא עשה לי את זה.