לא קבלת שבת
אפשר לצאת מהקופסא לפעמים, לא? טוב, גם אם אי אפשר. הנה אני שובר מוסכמות. כזה אני. החוקים הם בגדר המלצה.
אז השבוע שלי לא מעניין אף אחד. קרו דברים טובים, דברים רעים, דברים מצחיקים (שכמו תמיד אני לא זוכר), דברים שאני אחכה להם לשבוע הבא, גם סרטים, ספרים, סדרות טלוויזיה, סקראבס דווקא לא, וכמה שירים. תמונה כן יש- שמתי. אז בגלל זה אני אדבר על משהו אחר שגם הוא לא יעניין אתכם
אותי כן וזה מה שחשוב בחיים. אני, זה מה שחשוב בחיים
לכתוב תסריט זה חרא בלבן. באמת. אם אי פעם עלה לכם איזה רעיון שהוא כל כך מגניב שבא לכם למות כי זה כזה ברור שהוא יצא מדהים ואתם תהפכו לג'יי קיי רולינג הבאים מינימום, משהו שלידו צופן דה וינצ'י נראה כמו צופן ואן גוך (ואן גוך מעפן לעומת דה וינצ'י, נכון? שלחו smsים בנושא)- אז תעשו לעצמכם יפה DELETE לרעיון הזה ותברחו כל עוד אתם יכולים. באמת. כי לכתוב תסריט זה חרא. כי אתה בא, ואתה כותב מה שאתה רוצה לעשות ולאן אתה רוצה להגיע, וזה החלק הקל. הקל יחסית. כמובן אתה תוהה עשרות אלפי פעמים "רגע, הקו עלילה הזה לא צפוי מידי?", "רגע, הדברים זורמים בכלל?", "רגע, זה הגיוני שהדמות הזאת תעשה את זה?"- בקיצור אין טעם שאני אפרט. יש הרבה רגעים וזה הבעיה. אבל בואו נגיד שעברנו את המחסום הקליל הזה. עמלנו עליו, יזענו, אולי אפילו התייאשנו באמצע. בעצם, סביר להניח שהתייאשנו באמצע. קל להתייאש כשאתה כותב תסריט. ואפילו לא התחלנו עדיין לכתוב את התסריט! רגע, הפסקה. אתם בטח כולכם יודעים שסאן דייאגו היא עיר גבולית בארה"ב, שסמוכה לטיחואנה, נכון? אם ראיתם ורוניקה מארס אתם יודעים. אז, כשאתה מגיע לגבול הזה שבין ארה"ב למקסיקו, אתה עובר את הגבול. ובדרך כלל אתה עובר בקלות. אין אפילו רישום דרכונים או משהו (זה מבאס למי שרוצה שיהיה כתוב לו בדרכון "הייתי במקסיקו"). ואז יש שם איזשהו הר קטן שכזה, הרון בואו נקרא לו, ועליו יש איזה סוג של פסל/מצבה/אנערף של ג'יזס או כל צלב אחר, לא זוכר כבר. למעשה מדובר בהטעייה: הגבול האמיתי (זה עם הדרכונים וכל הבולשיט היפה הנוסף) נמצא רק אחרי ההר. ההרון. כן, יש גבול בין סאן דייאגו לטיחואנה, ואחר כך יש גבול בין טיחואנה המזוייפת לטיחואנה האמיתית. פור ריל. מה שאני מנסה לומר זה שלכתוב רעיון זה הגבול בין סאן דייאגו לטיחואנה, טוב?
ואז הגענו לאיזור של טיחואנה המזוייפת. כשאני אישית הייתי שם לפני שנתיים, שוטר עצר אותי ואת אבא שלי וגרם לנו לשלם שוחד של 200 דולר. וזה בערך מסכם את העניין של התסריט.
לכתוב תסריט זה לכתוב דמויות שאתה יכול אשכרה להאמין להם, זה לכתוב קווי עלילה שיכולים לקרות ושאנשים לא יגידו "אוי זה כזה ברור ששני אלה יהיו ביחד אבל לא לפני שזאתי תנסה להפריד ביניהם ועל הדרך בטח תהפוך להיות אלכוהוליסטית". זה לכתוב קווי עלילה בלתי צפויים שאנשים לא יראו ויפהקו. ובעידן של היום, העידן של עשרות אלפי תוכניות טלוויזיה מידי שנה שלא לומר מיליוני סרטים מידי שנה (ועל הדרך גם צריך להשלים את כל אלה שלא ראינו כי עוד לא נולדנו), קשה למצוא דברים מקוריים. קשה. אבל בואו נגיד שהצלחנו לעשות קווי עלילה טובים. עכשיו צריך גם דמויות, שלא יהיו סתמיות מידי, שיהיה אפשר להתחבר אליהן אבל שהן יהיו מאופיינות. וזה הדבר הכי קשה בלכתוב תסריט כי אוטומטית כשאתה חושב על דמויות, אתה חושב על אנשים מחיי היו טוב חפרתי.