פיה ומכשפה
New member
../images/Emo144.gifערב התרמה
"ואל תשכחי נעליים שאפשר להתאבד מהן" הוא אמר,נכנס למכונית ומיהר לעזור למסכני העולם. יצאתי אל האוויר הקר.עוד אירוע התרמה לילדים חולים מחייב את האשה של הד"ר להשקיע בלבוש מהמם. ג´קי, המלביש שלי כבר חיכה בכיכר המדינה. הוא יודע שאשת הד"ר שונאת למדוד מאה דברים ובכלל "שופינג" זה לא ממש הקטע שלה ולכן הוא תמיד מכין לי מבעוד מועד חליפה אחת. חקלאי המושב משתנקים כשהם רואים אותנו יוצאים לערב כזה. זה לא ממש פופולארי לנצוץ ליד רפתות ונעליים שאפשר להתאבד מהן אלה לא הנעליים הפופולאריות במושב. ובכלל שמועות עברו במושב שגאיה של היום זו לא גאיה של הלילה. ג´קי בחר הפעם שמלת אנגורה אוף וויט איכותית במיוחד,עזר לי להעלות אותה דרך הראש ולגלוש על חמוקיים שמעובדים היטב בהליכה יומיומית בשבילי המושב. כמה נחמד לראות את תוצאות העבודה הקשה.יש תמורה בעד ה"השתפלצות" על שבילים רטובים בנעלי התעמלות.מגפי שפיץ צבע גמל עם הגרבונים בצבע גוף ולהשלמת הלבוש תחתונים וחזייה בצבע תכלת מתכתי מתחרה (הודיתי שוב לויקטוריה שלא מקפחת את מלאות החזה ועושה לנו דגמים מדהימים). בדרך שנסענו,הד"ר אף פעם לא מתאפק ומטייל עם ידו החמה במעלה הירך ועד לבין הרגליים שלי כשאני מנסה לקרוא את הנאום שלי. הוא כמעט עושה תאונה כשאני סוגרת עליו עם הירכיים החזקות שלי ולא נותנת לאצבעות שלו ללכת משם לשום מקום. זה בדרך כלל קורה כשאני לובשת גרבונים מחטבים עם חור באמצע ובלי תחתונים(בכל זאת שלוש לידות לא משאירות את הבטן אותו דבר).והתשוקה? היא רק גברה. פניה חדה לדרך צדדית והד"ר מבצע ניתוח מעקפים קטן,דוחף צינור דרך חור מזרים את נוזל החיים,סוגר, תופר וממשיכים. הגענו כרגיל באיחור.הוא תמיד מריח מפאקו ראבאן עם פלומה- ביחד שילוב קטלני כמו בצל ושום. הבוס הגדול מחייך כנראה עושה אנליזה מהירה כשהוא מבחין בשערי הסתור.רצה לשירותים, מאוד מסובך עם נעליים שאפשר להתאבד מהן. "גאיה-אני נכנס", הוא אומר" תזכרי אולם רובינא לא אולם מיכלזון". שמה קצת מיים בשיער, מסרקת, מתקנת את האיפור הקל. שומעת את המוסיקה הקלאסית דועכת, מחיאות כפיים.מסדירה נשימה, עולה על הבמה, האורות מסנוורים.אני מול המיקרופון.מנסה לדבר אבל יוצאת לי שירה אדירה והקהל שר איתי: "תמיד אותו חלום חלום בשם מרי לו, אז איפה את היום אימרי לי מרי לו" אני נעה ,שומעת את הקהל נע איתי,שואג איתי, בחור מדהים בגופו עולה אל הבמה,רוקד איתי.נעשה חם ואני רוצה שכולם יתרשמו מסט הויקטוריה -גרביון עם חור המקסים שאף פעם אין הזדמנות לחשוף בפני כל. בתנועות הריקוד הזוגי, מסמנת לבן הזוג הרוקד להסיר מעלי את השמלה שגולשת בקלילות ואני נותרת עם מגפי שפיץ,גרביון עם חריץ וחזיית תחרה כחולה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. הכסא שמאחורי מסובב,יושבת עליו עם רגליים פשוקות והבחור יושב עם מכנסיו וללא חולצה. מרגישה את הזיעה שלו מחממת לי את הגב ואת גופו רוקד לצלילי שרירי.הוא מעביר ידיים עך החזה שלי, פורם את האבזם מאחור עם שיניו, ו-שלאץ החזיה מוסרת ורק ידיו מסתירות את הפטמות שלא נשארות אדישות למגעו.השיר מסתיים. הרקדנים יורדים מהבמה ושם בחדר ההלבשה מכלים זה בזו את התשוקה.והד"ר נהנה לשבת ולחלק הוראות בימוי לילדון כי הוא עייף מלזיין את אישתו יותר מפעם ביום.
"ואל תשכחי נעליים שאפשר להתאבד מהן" הוא אמר,נכנס למכונית ומיהר לעזור למסכני העולם. יצאתי אל האוויר הקר.עוד אירוע התרמה לילדים חולים מחייב את האשה של הד"ר להשקיע בלבוש מהמם. ג´קי, המלביש שלי כבר חיכה בכיכר המדינה. הוא יודע שאשת הד"ר שונאת למדוד מאה דברים ובכלל "שופינג" זה לא ממש הקטע שלה ולכן הוא תמיד מכין לי מבעוד מועד חליפה אחת. חקלאי המושב משתנקים כשהם רואים אותנו יוצאים לערב כזה. זה לא ממש פופולארי לנצוץ ליד רפתות ונעליים שאפשר להתאבד מהן אלה לא הנעליים הפופולאריות במושב. ובכלל שמועות עברו במושב שגאיה של היום זו לא גאיה של הלילה. ג´קי בחר הפעם שמלת אנגורה אוף וויט איכותית במיוחד,עזר לי להעלות אותה דרך הראש ולגלוש על חמוקיים שמעובדים היטב בהליכה יומיומית בשבילי המושב. כמה נחמד לראות את תוצאות העבודה הקשה.יש תמורה בעד ה"השתפלצות" על שבילים רטובים בנעלי התעמלות.מגפי שפיץ צבע גמל עם הגרבונים בצבע גוף ולהשלמת הלבוש תחתונים וחזייה בצבע תכלת מתכתי מתחרה (הודיתי שוב לויקטוריה שלא מקפחת את מלאות החזה ועושה לנו דגמים מדהימים). בדרך שנסענו,הד"ר אף פעם לא מתאפק ומטייל עם ידו החמה במעלה הירך ועד לבין הרגליים שלי כשאני מנסה לקרוא את הנאום שלי. הוא כמעט עושה תאונה כשאני סוגרת עליו עם הירכיים החזקות שלי ולא נותנת לאצבעות שלו ללכת משם לשום מקום. זה בדרך כלל קורה כשאני לובשת גרבונים מחטבים עם חור באמצע ובלי תחתונים(בכל זאת שלוש לידות לא משאירות את הבטן אותו דבר).והתשוקה? היא רק גברה. פניה חדה לדרך צדדית והד"ר מבצע ניתוח מעקפים קטן,דוחף צינור דרך חור מזרים את נוזל החיים,סוגר, תופר וממשיכים. הגענו כרגיל באיחור.הוא תמיד מריח מפאקו ראבאן עם פלומה- ביחד שילוב קטלני כמו בצל ושום. הבוס הגדול מחייך כנראה עושה אנליזה מהירה כשהוא מבחין בשערי הסתור.רצה לשירותים, מאוד מסובך עם נעליים שאפשר להתאבד מהן. "גאיה-אני נכנס", הוא אומר" תזכרי אולם רובינא לא אולם מיכלזון". שמה קצת מיים בשיער, מסרקת, מתקנת את האיפור הקל. שומעת את המוסיקה הקלאסית דועכת, מחיאות כפיים.מסדירה נשימה, עולה על הבמה, האורות מסנוורים.אני מול המיקרופון.מנסה לדבר אבל יוצאת לי שירה אדירה והקהל שר איתי: "תמיד אותו חלום חלום בשם מרי לו, אז איפה את היום אימרי לי מרי לו" אני נעה ,שומעת את הקהל נע איתי,שואג איתי, בחור מדהים בגופו עולה אל הבמה,רוקד איתי.נעשה חם ואני רוצה שכולם יתרשמו מסט הויקטוריה -גרביון עם חור המקסים שאף פעם אין הזדמנות לחשוף בפני כל. בתנועות הריקוד הזוגי, מסמנת לבן הזוג הרוקד להסיר מעלי את השמלה שגולשת בקלילות ואני נותרת עם מגפי שפיץ,גרביון עם חריץ וחזיית תחרה כחולה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. הכסא שמאחורי מסובב,יושבת עליו עם רגליים פשוקות והבחור יושב עם מכנסיו וללא חולצה. מרגישה את הזיעה שלו מחממת לי את הגב ואת גופו רוקד לצלילי שרירי.הוא מעביר ידיים עך החזה שלי, פורם את האבזם מאחור עם שיניו, ו-שלאץ החזיה מוסרת ורק ידיו מסתירות את הפטמות שלא נשארות אדישות למגעו.השיר מסתיים. הרקדנים יורדים מהבמה ושם בחדר ההלבשה מכלים זה בזו את התשוקה.והד"ר נהנה לשבת ולחלק הוראות בימוי לילדון כי הוא עייף מלזיין את אישתו יותר מפעם ביום.
