בעניין חצי המנזר
בוקר נפלא ובכן לאחר מספר ימים בהם הייתי הלום ומוצף מכדי לכתוב, בעקבות מכתביך, נפרצה החומה, והנה המילים זורמות שוטפות, ומי יוכל להחזיר את הפקק. קודם כל ולפני הכל גם אני ובמיוחד עמנואל נשמח מאוד להשתתף או לפחות לשקול השתתפות, בכל חלק של מנזר שלא יהיה. לצערי בגלל פזיזות טכנית אבדנו את הכתובת של טל, אז אם אפשר נשמח לקבל אותה, או אם תוכל להעביר לה את נכונותנו העקרונית. שנית, אני מצהיר בזאת שכל הכתוב בהודעה זו, שייך לכל מי שיקרא אותה, וזאת החל מהשניה שלאחר שלחצתי על כפתור ה"שלח", והוצאתי אותה מרשותי הפרטית. ופה אני רוצה להתחיל דווקא בפניה אל אותם תלמידים נפלאים, חברי האקאדמיה שלנו למדעי הקונג פו, שמסיבות שונות לא עברו אתנו את החוויה של חצי המנזר. ואני רוצה לאמר לכם אנשים נפלאים, שלא "הפסדתם", אלא בעצם הרווחתם שעור נפלא ב"איך לפרגן לאחרים, בלא להרגיש שההנאה שלהם באיזושהיא דרך, באה על חשבונכם, ומביאה לירידה כלשהיא בהערכה, שאתם או אחרים רוחשים אליכם". ואשר לחומר ולאימונים, אין דאגה, מי שמוכן לא יחסר לא מורים ולא חומר לימודים, ולא הזדמנויות להתקדם. לא תמיד הארנב מנצח בתחרות, גם כשמישהו מרגיש מסיבה כלשהיא בתחרות. ונושא ה"הזדמנות" מביא אותי לדיון בסיבה לכך שחשוב לדווח על שיעורים בכלל, ועל חצי המנזר בפרט. כל יום ולמעשה כל הזמן, מזדמנות להן הזדמנויות לפנינו, ואנו מוזמנים להשתמש בהם על מנת לגדול ולהתפתח, או להתעלם מהן ולוותר אם גם לא תמיד באופן מודע, על האפשרות הנ"ל. באופן ציורי, אפשר להשוות את התהליך למה שקורה לנו בקרב, שכל הזמן קיימות אצל היריב נקודות תורפה ואפשרויות אותן אפשר לתקוף, ולפעמים אנו מגייסים מודעות לקיום האפשרויות האלה ותוקפים, ולפעמים מוותרים, ולפעמים לא מצליחים להיות מודעים להזדמנות שנוצרה וכמובן לא מנצלים אותה, ואז הצופים מנסים לשפר את המודעות שלנו, כשבהערותיהם הם מסבים את תשומת לבנו לכך שהפנים של היריב היו חשופים, כשהיינו עסוקים בציפרני הרגלים שלו, וכן הלאה. חצי המנזר שעברנו היה הזדמנות כזאת, ועכשיו שעברנו אותו, תלוי בנו איך ועד כמה ננצל אותה למטרותנו. אפשר להדחיק את החוויה, להתרכז בכאבי הברכיים ובעייפות ובדברים אחרים שהיינו צריכים לעשות באותו זמן וויתרנו עליהם, וממש לברוא מציאות של אכזבה, עד כמה שזה נראה מופרך לאלה מאיתנו שלקחו את הדברים לקיצוניות ההפוכה, ואני מרשה לעצמי לנחש שמדובר ברוב המוחץ של המשתתפים, אבל גם הרגשה כזאת היא לגיטימית, ויתכן שתתמוך בתהליך שאדם כזה עובר. אני אישית עברתי חוויה ענקית בשלושת הימים האלה, ומצאתי שבתחילה לא יכולתי להפריד את חצי המנזר למרכיביו, אלא חוויתי ענן דחוס ואחיד של אושר ותחושת צמיחה מנותקת מכל שלד שניתן להבחין בו. לאחר מספר ימים התחלתי להתייחס ואף לתאר לאחרים, קטעים שונים מתוך אין סוף הקטעים והחוויות שעברתי, וגיליתי שכל קטע כזה הוא קצה חוט שבעקבותיו נפרש עולם שלם, והסיפור או הכתיבה אודותיו איפשרו לי להמצא בעולם הזה, שללא הכתיבה\סיפור\דווח, לא היה נברא כלל ואולי היה מתבזבז כהזדמנות שלא ניצלתי. אני עדיין בתהליך של פתיחת עולם אחרי עולם, שהיה בתוכם, נסיון להבין את מה שלמדתי, ואת מה שאפשר עוד ללמוד. ולפיכך אתייחס רק לקטע אחד, לקטע שבו נשלחנו מיכל דותן ואנוכי, ל50 דקות לחפש מקום מרוחק מהקומפלקס בו התאמנו באותו זמן, ושם למצוא שיטה שתקדם את לימוד והבנת הקונג פו, וגם שתהיה שיטה חדשח, וגם שנהנה ממנה ושהיא תוכל לגרום הנאה נמשתמש. ובכן יצאנו בלא הרבה תקווה, ותוך שאנו חשים את העייפות של יומיים וחצי, ומחפשים מחסה מהגשם. מתוך החשש שניכשל, ניסה כל אחד להעלות רעיונות, ומצד שני כל אחד ניסה לשמור על חשיבותו העצמית, ולא לקבל את הצעות זולתו. ואז אפשר היה להרגיש את הרגשות השליליים מגרדים בגב. וברגע זה עלה הרעיון המדהים, שכל אחד יהיה עם עצמו חמש דקות ויחשוב, ואז נשוב ונתכנס. בחמש הדקות הללו, הבנתי שהשיעור שלי הוא לא לפתור בעייה, אלא לשמוע אחרים ולגדול לאפשרות לפתח רעיון שלהם, ולא להשאר קטן גאון ובתוך עצמי. להדגשת ההחלטה הזו, דווקא בא לי רעיון טוב, שיכול היה לענות על כל הדרישות, והוא לבצע פורמות בקצב איטי מאוד. התכנסנו שוב ואני העליתי את הרעיון הזה, ואף פתחנו אותו לאפשרות לבצע פורמות גם במהירות כפולה, אבל מאחר ולא היתה התלהבות באוויר, ומאחר וההצעה של דותן, דרשה לצאת לגשם ולנוע למרחבים, מה שנגד את ההרגשה השפופה משהו בקבוצה, ומאחר ונראה היה שדותן ואנוכי נוחים יותר להיות גמישים, הסכמנו ללא מילים להתרכז בהצעה של מיכל בדבר החזקת ידים, הצעה שקודם נפסלה אצלי על הסף, מחשש שזו כניעה מסויימת לעייפות. אבל משנכנסנו לרעיון שלושתנו, קרה דבר נפלא, וממש אפשר היה לראות כיצד הרעיון תופח וקורם עור וגידים לנוכח עינינו הנדהמות. הבנו שיהיה נפלא אם יד אחת תהיה מובילה והשניה פאסיבית, מה שיוביל לפיתוח פיצול קשב, ובמקביל לתרגול הרפיה והתמסרות, וגם הובלה וקבלת עצמך כמנהיג. לאחר זמן קצר הבנו שהתרגיל יכול להתבצע בכל מספר אנשים בין שנים לבין כל התלמידים בשיעור, והיינו מודעים לאפשרויות שונות לפיתוח, כמו מי שמרגיש שקשה לו להרפות\להוביל שיבקש אימון בשתי ידים ללא פיצול, ואפשרות למשחק בטלפון שבור, כלומר העברת מידע בתנועה ולראות מתי יחזור אלי מצד שני וכו. בינתיים האושר הציף אותנו, וכטוב לבנו שכחנו את השפיפות, ויצאנו לבצע את הרעיון של דותן בדבר התפרסות במתחם, ונסיון להפתיע אחד את האחרים. במהלך המשחק הבנו שאפשר לפתח את המשחק הזה למצב שבו כל מי שנתפס, מצטרף לקבוצה, וכך הקבוצות ילכו ויגדלו, עד שיקיפו את כולם. הזמן עבר, ומאחר והרגשנו כל כך טוב, עברנו להחליט על "כיפק היי" קבוצתי, שיקדים את הצגת השיטה שגילינו, וחזרנו והדגשנו את השם שאמצנו לקבוצה, "הקבוצה החדשה". חזרנו ונתכנסנו כל משתתפי חצי המנזר, וכאן חיכה לנו המשך מהמם ומאלף בעוצמתו של התרגיל. לא היתה כל הצגה של השיטה החדשה. עוד לפני שהגיעו כולם, וכבר בן פנה אלי והורה לי לרכז את האנשים איפה שבא לי, ולהעביר להם עבודה פנימית. ועד כאן לא חזרנו לנושא שהיה לנו לרגע כל כך משמעותי ונפלא. והשיעור שלדעתי קבלתי פה היה איך להמנע מאחיזה ולו רגע לפני שאנחנו מגיעים להפגנת הגאונות שלנו לפני האחרים, ולהעביר את שיא החוויה לסיפוק פנימי ותחושת הגדילה ולא להשגת הערכה מהסביבה. כבר רואים שלשם דווח על כל מה שעברתי במנזר יהיה עלי לכתוב אנציקלופדיה. ואני עומד לעצור כאן. אם כי אני ממשיך לעבור על פיתוח קטעים שונים שעברתי, ואם יתבקש אעלה אותם על הכתב. ולפני סיום אציין רק שהרגשתי בעולם, ותחושתי את עצמי ואת גופי, עברו שינוי משמעותי בימים האלה, וחלק נכבד מהזמן, אני בתוך עצמי בשלווה ביטחון ואהבה, ו"לכל הנקרה בדרכי אומר" אני שלום. רמי
אגב, חברי חצי מנזר בקונג פו....דווחו כאן על השיעורים המופלאים שעברתם, על ההתקדמות הגדולה שלכם, ועל השרירים התפוסים שלכם
נו יאללה למה אתם מחכים?! שתפו אותנו בחוויות מהשיעורים שלכם!! טאי צ´י? יוגה? קונג פו? צ´י קונג? הילינג? טארוט? העפת טיסנים? הכל הולך
אל תגידו לא אמרו "אני יכול לנסות" (כבוד השר)
