../images/Emo141.gif גאידמק
שיחת היום. ואתם - שותקים? יום חמישי. אני שקועה בניירת, מכינה תכנית עבודה למלאכת ספירת המלאי העתידה להיערך בסוף השבוע. הנייד מצטלצל באחת מהמנגינות המעצבנות המאפיינות לאחרונה את צלצולי הטלפונים. "הלו?" החלטתי להשיב. "תגידי, את נשמעת כאילו שלפתי אותך מתוך מבוך של ניירת" חברתי נשמעת לחוצה לומר את אשר על ליבה: "אבל יש לי שאלה דחופה לשאול אותך". "שאלי - ונגמור עם זה. אני טובעת בעבודה", עניתי. "את ביחסים נהדרים עם נעמה מה"טראסק", נכון? אז למה את לא מבקשת ממנה שתסדר לך הזמנה למסיבת השנה של גאידמק בסילבסטר?" העפתי מבט קצר אל ההזמנה המפוארת שהיתה מונחת בקצה השולחן. "אין לי צורך לבקש. קיבלתי אחת בדואר". "שאני אמות ! כולם כמרקחה להשיג הזמנה ואת שותקת? זו הזמנה זוגית לפחות?" "לא. זו הזמנה ליחיד, אבל קבעתי עם שני חברים שיעברו לאסוף אותי מהבית במוצ"ש. אבל ת'אמת? טרם החלטתי אם "לתפוס" איזה וירוס בשבת או שלא..." רחש של נשימה הנעתקת בגרון מעברו השני של הקו. "את,,, את,,, את נורמאלית? וירוס? בשביל להתחכך עם כל הסלבס - אני מוכנה לסדר לך את שפעת העופות". הרגשתי בחילה קלה, סגרתי את הטלפון וחזרתי לערימת הניירות שלפני. שבת. ספירת המלאי המתישה כבר אחרינו, ועל צג הנייד - לא פחות מאשר שבע שיחות שלא נענו. כולן מצביעות על מספר הטלפון של חברתי. מחייגת בחיוג חוזר, ומשתרעת על הספה בסלון. "הלו? את בסדר?" היא משיבה אחרי צלצול אחד. "כן. בריאה לחלוטין" אני עונה לה באדישות, "אבל כדאי לך להתחיל להתכונן למסיבה. ב-23:00 יבואו שני גברים לאסוף אותך" "את לא צוחקת עלי, נכון?" "לא. אני רצינית לאללה". ואחרי היסוס קל: "תגידי, אני יכולה לבוא להלוות ממך את השמלה השחורה עם המחשוף העמוק?",,,,, חצות. מחוגי השעון עומדים דום כאחד על השעה 12. <בדיעבד - ראיתי שאורמור ניצלה את המומנטום למטרות אחרות>. אני צופה בטלויזיה בשידור הישר מ"מסיבת השנה", מנמיכה את הווליום ומגכחת לעצמי למראה התרנגולות והתרנגולים המסתובבים שם. 300,000 $ של הופעות, תפאורה, סושי ויין כיד המלך במסיבת כסילבסטר של איש אחד. (כפי שהיטיב לכנותה אחד המאזינים של נתן זהבי) ביזארי. ממש ביזארי. לאן, לעזאזל, הגענו???
שיחת היום. ואתם - שותקים? יום חמישי. אני שקועה בניירת, מכינה תכנית עבודה למלאכת ספירת המלאי העתידה להיערך בסוף השבוע. הנייד מצטלצל באחת מהמנגינות המעצבנות המאפיינות לאחרונה את צלצולי הטלפונים. "הלו?" החלטתי להשיב. "תגידי, את נשמעת כאילו שלפתי אותך מתוך מבוך של ניירת" חברתי נשמעת לחוצה לומר את אשר על ליבה: "אבל יש לי שאלה דחופה לשאול אותך". "שאלי - ונגמור עם זה. אני טובעת בעבודה", עניתי. "את ביחסים נהדרים עם נעמה מה"טראסק", נכון? אז למה את לא מבקשת ממנה שתסדר לך הזמנה למסיבת השנה של גאידמק בסילבסטר?" העפתי מבט קצר אל ההזמנה המפוארת שהיתה מונחת בקצה השולחן. "אין לי צורך לבקש. קיבלתי אחת בדואר". "שאני אמות ! כולם כמרקחה להשיג הזמנה ואת שותקת? זו הזמנה זוגית לפחות?" "לא. זו הזמנה ליחיד, אבל קבעתי עם שני חברים שיעברו לאסוף אותי מהבית במוצ"ש. אבל ת'אמת? טרם החלטתי אם "לתפוס" איזה וירוס בשבת או שלא..." רחש של נשימה הנעתקת בגרון מעברו השני של הקו. "את,,, את,,, את נורמאלית? וירוס? בשביל להתחכך עם כל הסלבס - אני מוכנה לסדר לך את שפעת העופות". הרגשתי בחילה קלה, סגרתי את הטלפון וחזרתי לערימת הניירות שלפני. שבת. ספירת המלאי המתישה כבר אחרינו, ועל צג הנייד - לא פחות מאשר שבע שיחות שלא נענו. כולן מצביעות על מספר הטלפון של חברתי. מחייגת בחיוג חוזר, ומשתרעת על הספה בסלון. "הלו? את בסדר?" היא משיבה אחרי צלצול אחד. "כן. בריאה לחלוטין" אני עונה לה באדישות, "אבל כדאי לך להתחיל להתכונן למסיבה. ב-23:00 יבואו שני גברים לאסוף אותך" "את לא צוחקת עלי, נכון?" "לא. אני רצינית לאללה". ואחרי היסוס קל: "תגידי, אני יכולה לבוא להלוות ממך את השמלה השחורה עם המחשוף העמוק?",,,,, חצות. מחוגי השעון עומדים דום כאחד על השעה 12. <בדיעבד - ראיתי שאורמור ניצלה את המומנטום למטרות אחרות>. אני צופה בטלויזיה בשידור הישר מ"מסיבת השנה", מנמיכה את הווליום ומגכחת לעצמי למראה התרנגולות והתרנגולים המסתובבים שם. 300,000 $ של הופעות, תפאורה, סושי ויין כיד המלך במסיבת כסילבסטר של איש אחד. (כפי שהיטיב לכנותה אחד המאזינים של נתן זהבי) ביזארי. ממש ביזארי. לאן, לעזאזל, הגענו???
