../images/Emo140.gif
היום, אחרי כחמש וחצי שנים, קיבלתי את המחמאה הכי גדולה בחיי! "את אמא מדהימה, הייתי מוכן לעוד עשרה ילדים כאלו, החינוך, האהבה העצומה, הנתינה וכל מה שאת עושה למענו - ועל כל מה שהוא - לך מגיע כל הקרדיט, אני מוריד בפנייך את הכובע". זהו ציטוט מדויק של הנאמר... שבת בצהריים, נקישה חלושה בדלת, ידעתי שזה הוא, פתחתי. "יש לך כמה דקות בשבילי?" הוא שאל... אמרתי לו בוא נשב על הספסל בכניסה. במשך שעתיים ישבנו ודיברנו, שיחה מלב אל לב, שומע, מקשיב, מפנים, עם המון רצון לקבל ולעשות את הדברים הנכונים לשננו. הידיים שלי רועדות על המקלדת... המושג הזה של לקבל ממני, להקשיב לי באמת - לא היה קיים עד עצם היום הזה! עיקר הדברים היו על הנסיך המשותף של שננו, לגבי הלימודים, חוגים והעשרה (שהוא לא יאומן רשם אותו לשני חוגים נוספים), רגשות שהוא חש בעקבות השינויים שחלו בחיי אביו. הוא שאל מתוך גילוי התענינות ורצון אמיתי, לדעת מה הילד חושב ואומר על החברה שלו ובנה. אני שהייתי בהלם רציני מהתפנית, אמרתי לו - "הילד שלנו יודע וחש, שאתה אוהב אותו הכי בעולם, הוא לא ירגיש מאויים על ידי ילד חדש ו/או אחר". ואז אין לי מושג למה הרגשתי צורך להגיד לו: "לא רוצה להתערב בחייך, אבל, מצאת לך בחורה טובה ומקסימה, כמה זמן עוד אתה חושב שהיא תחכה לך?". יכולתי לראות בקלות על פניו שהסגירו את מה שהתחולל בליבו למשמע דבריי הכנים, ההבנה העמוקה שאין בי שום קנאה או רגש כל שהוא - חלחלה. ורק הרצון שיהיה לו טוב בחייו, עומד מולי. אולי, לאנשים רגילים - הדברים שקרו לי היום, נשמעים כשגרת חיים. אבל למי שיודע ומכיר את העבר שלי איתו, ברור לי שזה ישמע כהזיה של חולת נפש, המצריכה אישפוז דחוף בכפיה. כשנכנסתי חזרה הביתה - הרמתי טלפון לחברה, לכמה רגעים חשבתי שחלמתי את השעתיים האחרונות...
תודה לך ג' - על המחמאה הכי גדולה שקיבלתי ממך בחיי... והנה לפעמים המציאות עולה על כל דימיון.... ולפעמים צריך, למרות הכל, להיות טובים, וטובים וטובים, ואז כשהכי לא מצפים, ההכרה מגיעה. ובגדול...
היום, אחרי כחמש וחצי שנים, קיבלתי את המחמאה הכי גדולה בחיי! "את אמא מדהימה, הייתי מוכן לעוד עשרה ילדים כאלו, החינוך, האהבה העצומה, הנתינה וכל מה שאת עושה למענו - ועל כל מה שהוא - לך מגיע כל הקרדיט, אני מוריד בפנייך את הכובע". זהו ציטוט מדויק של הנאמר... שבת בצהריים, נקישה חלושה בדלת, ידעתי שזה הוא, פתחתי. "יש לך כמה דקות בשבילי?" הוא שאל... אמרתי לו בוא נשב על הספסל בכניסה. במשך שעתיים ישבנו ודיברנו, שיחה מלב אל לב, שומע, מקשיב, מפנים, עם המון רצון לקבל ולעשות את הדברים הנכונים לשננו. הידיים שלי רועדות על המקלדת... המושג הזה של לקבל ממני, להקשיב לי באמת - לא היה קיים עד עצם היום הזה! עיקר הדברים היו על הנסיך המשותף של שננו, לגבי הלימודים, חוגים והעשרה (שהוא לא יאומן רשם אותו לשני חוגים נוספים), רגשות שהוא חש בעקבות השינויים שחלו בחיי אביו. הוא שאל מתוך גילוי התענינות ורצון אמיתי, לדעת מה הילד חושב ואומר על החברה שלו ובנה. אני שהייתי בהלם רציני מהתפנית, אמרתי לו - "הילד שלנו יודע וחש, שאתה אוהב אותו הכי בעולם, הוא לא ירגיש מאויים על ידי ילד חדש ו/או אחר". ואז אין לי מושג למה הרגשתי צורך להגיד לו: "לא רוצה להתערב בחייך, אבל, מצאת לך בחורה טובה ומקסימה, כמה זמן עוד אתה חושב שהיא תחכה לך?". יכולתי לראות בקלות על פניו שהסגירו את מה שהתחולל בליבו למשמע דבריי הכנים, ההבנה העמוקה שאין בי שום קנאה או רגש כל שהוא - חלחלה. ורק הרצון שיהיה לו טוב בחייו, עומד מולי. אולי, לאנשים רגילים - הדברים שקרו לי היום, נשמעים כשגרת חיים. אבל למי שיודע ומכיר את העבר שלי איתו, ברור לי שזה ישמע כהזיה של חולת נפש, המצריכה אישפוז דחוף בכפיה. כשנכנסתי חזרה הביתה - הרמתי טלפון לחברה, לכמה רגעים חשבתי שחלמתי את השעתיים האחרונות...
