מיטל הנסיכה
New member
../images/Emo140.gif
שלום לכולם! סתם בגלל שאני חובבת מושבעת של שירים גם ששרים(כמו שאתם כבר יודעים...) וגם ש"קוראים(שירי משוררים כאלה) התחשק לי לכתוב כאן שיר שקראתי לא מזמן,של זלדה שרוב השירים שלה הם דתיים (על אלוקים ושבת וכו') בלילה ההוא / זלדה בלילה ההוא כאשר ישבתי לבדי בחצר הדוממת והתבוננתי אל הכוכבים- החלטתי בליבי, כמעט נדרתי נדר- להקדיש ערב-ערב רגע אחד, רגע קט ויחיד ליופי הזה הזורח. נדמה שאין לך דבר קל מזה, פשוט מזה, בכל זאת לא קימתי את שבועתי לי. מדוע? הלא גליתי כבר שמחשבתי נושאת אל ארמוניה. את מראה עיני, כאותה ציפור שנושאת במקורה קש, נוצות וסחי לבדק הקן. הלא גילתי כבר שמחשבתי נוטלת (אם אין לה דבר אחר) אפילו את מחושי לעשות מזה מגדלים. שהיא נוטלת את מחושיה של שכנתי, ואת הניר שמתגולל בחצר, ואת פסיעות החתול ואת מבטו הריק של המוכר, ואותו פסוק שפירפר בין דפי הספר ועושה מכל זה אותי, כן מכל זה. מכל זה. מדוע לא קימתי את שבועתי לי? הן האמנתי שאם אביט רגע קט ויחיד אל גובהי שמים-מכובדים, תשא מחשבתי אל הארמון את אור המזלות. הן האמנתי שאם אביט כך לילה אחר לילה, יהפכו הכוכבים אט-אט לשכני. יהפכו הכוכבים לקרובי. יהפכו הכוכבים לילדי. מדוע לא קימתי את שבועתי לי? כלום שכחתי מה מקנאה הייתי ביורדי-הים ובאלה שביתם על חוף האוקינוס. כי אמרתי בחופזי הרוח הרעננה של הים חודרת לחייהם, הרוח הרעננה של הים חודרת למחשבותיהם, הרוח הרעננה חודרת ליחסיהם עם שכניהם וליחסיהם עם בני משפחתם. היא מנצנצת בעיניהם ומשחקת בתנועותיהם. כי אמרתי בחופזי אמת המידה למעשיהם היא אמת-המידה של הים ותפארתו ולא זו של הרחוב האנושי ולא זו של הסימטה האנושית. כי אמרתי בחופזי רואים הם עין בעין את מעשי אלוקים וחשים במציאותו בלי המחיצות שלנו, בלי היסי-הדעת שלנו. בכיתי תמיד שכלואה הנני בין הכתלים של הבית, בין כותלי-הרחוב בין הכתלים של העיר, בין הכתלים של ההרים. בלילה ההוא כשישבתי לבדי בחצר הדוממת גליתי פתאום שאף ביתי בנוי על החוף, שחיה אני על שפת הירח והמזלות, על שפת הזריחות והשקיעות. מקווה שאהבתם. אגב,אשמח אם תגיבו!!!
שלום לכולם! סתם בגלל שאני חובבת מושבעת של שירים גם ששרים(כמו שאתם כבר יודעים...) וגם ש"קוראים(שירי משוררים כאלה) התחשק לי לכתוב כאן שיר שקראתי לא מזמן,של זלדה שרוב השירים שלה הם דתיים (על אלוקים ושבת וכו') בלילה ההוא / זלדה בלילה ההוא כאשר ישבתי לבדי בחצר הדוממת והתבוננתי אל הכוכבים- החלטתי בליבי, כמעט נדרתי נדר- להקדיש ערב-ערב רגע אחד, רגע קט ויחיד ליופי הזה הזורח. נדמה שאין לך דבר קל מזה, פשוט מזה, בכל זאת לא קימתי את שבועתי לי. מדוע? הלא גליתי כבר שמחשבתי נושאת אל ארמוניה. את מראה עיני, כאותה ציפור שנושאת במקורה קש, נוצות וסחי לבדק הקן. הלא גילתי כבר שמחשבתי נוטלת (אם אין לה דבר אחר) אפילו את מחושי לעשות מזה מגדלים. שהיא נוטלת את מחושיה של שכנתי, ואת הניר שמתגולל בחצר, ואת פסיעות החתול ואת מבטו הריק של המוכר, ואותו פסוק שפירפר בין דפי הספר ועושה מכל זה אותי, כן מכל זה. מכל זה. מדוע לא קימתי את שבועתי לי? הן האמנתי שאם אביט רגע קט ויחיד אל גובהי שמים-מכובדים, תשא מחשבתי אל הארמון את אור המזלות. הן האמנתי שאם אביט כך לילה אחר לילה, יהפכו הכוכבים אט-אט לשכני. יהפכו הכוכבים לקרובי. יהפכו הכוכבים לילדי. מדוע לא קימתי את שבועתי לי? כלום שכחתי מה מקנאה הייתי ביורדי-הים ובאלה שביתם על חוף האוקינוס. כי אמרתי בחופזי הרוח הרעננה של הים חודרת לחייהם, הרוח הרעננה של הים חודרת למחשבותיהם, הרוח הרעננה חודרת ליחסיהם עם שכניהם וליחסיהם עם בני משפחתם. היא מנצנצת בעיניהם ומשחקת בתנועותיהם. כי אמרתי בחופזי אמת המידה למעשיהם היא אמת-המידה של הים ותפארתו ולא זו של הרחוב האנושי ולא זו של הסימטה האנושית. כי אמרתי בחופזי רואים הם עין בעין את מעשי אלוקים וחשים במציאותו בלי המחיצות שלנו, בלי היסי-הדעת שלנו. בכיתי תמיד שכלואה הנני בין הכתלים של הבית, בין כותלי-הרחוב בין הכתלים של העיר, בין הכתלים של ההרים. בלילה ההוא כשישבתי לבדי בחצר הדוממת גליתי פתאום שאף ביתי בנוי על החוף, שחיה אני על שפת הירח והמזלות, על שפת הזריחות והשקיעות. מקווה שאהבתם. אגב,אשמח אם תגיבו!!!
שלחתי גם שלחתי