השלישית מלמעלה
New member
../images/Emo140.gifשלום לכולם
גיליתי אתמול את הפורום הזה.. ואני חייבת לשפוך. אני מרגישה שאני מתפוצצת. מאיפה להתחיל? אמא שלי אף פעם לא היתה בן אדם חם. אף פעם לא ליטפה, חיבקה או נישקה מעבר למה שפגישה לאחר חוסר התראות מאפשרת. אף פעם לא שמעתי שאני מיוחדת, או יפה, או שהיא אוהבת אותי. גם מצד אבא לא שמעתי את זה, אבל היו כמה מחוות שגרמו לי להבין את זה מצידו. מאז ומתמיד הואשמתי שאני מסכימה עם אבא ושאבא מסכים איתי. ומשום מה תמיד זה היה בהקשר שלילי. כאילו לשנינו יש איזה צד נגדה. מצידי תמיד ניסיתי להיות מקובלת עליה. תמיד הייתי זו שיוזמת, שמכינה ארועים משפחתיים, שקונה מתנות, שמתקשרת, שדואגת. רק כדי להבהיר: אני השלישית מבין ארבעה אחים ואחיות. בשנה האחרונה קרו שני מקרים שגרמו לי להרגיש רע בקשר ליחסים שלי עם אמא שלי, מקרים שגרמו לי לפקוח את העיניים לגבי כל מיני מקרים מן העבר, כאילו התעוררתי מן החלום בו חייתי כל חיי. אני עייפה מלתאר את המקרים, אבל מה שמשותף להם הוא שאמא שלי אף פעם לא קיבלה את הצד שלי. תמיד אנשים אחרים, זרים, צודקים, אומרים את האמת, ואני, הבת שלה אשמה ולא צודקת.תמיג אני זו שמתנהגת לא יפה, שעצבנית. אם מישהו מהמשפחה שלה יגיד עליי משהו היא תהיה בצד שלהם ותזרוק לי את זה בצורה פוגעת. אתמול בשיחה לא נעימה היא אומרת לי משהו כמו "אבל הם המשפחה שלי!" ואני אמרתי לה: ואני הבת שלך! אני לא מבינה איך היא חושבת... כאילו אין לה שום רגש אליי.. כאילו האחיות שלה והאחיינים שלה יותר חשובים ממני ומהילדים שלה. אני נשמעת מבולבלת, אני יודעת. הכל נורא מבולבל לי ואני לא מצליחה לסדר את הדברים. אני מרגישה כאילו התעוררתי מחלום שבו הייתי כל החיים עד כמה ההורים שלי מושלמים. ועכשיו ברור לי שכל ההרגשות שאני מתמודדת איתם והתחושות שהפריעו לי כל החיים נובעים משם. בנוסף לזה יש בי פחד על איך אני אתפס על ידי הילדים שלי כאמא. אני לא רוצה להעביר להם תחושות כאלה כמו שאני חווה, ואני באמת מתשתדלת להיות אחרת.. אני חייבת להרגע- אני אחזור לכתוב אחר כך.
גיליתי אתמול את הפורום הזה.. ואני חייבת לשפוך. אני מרגישה שאני מתפוצצת. מאיפה להתחיל? אמא שלי אף פעם לא היתה בן אדם חם. אף פעם לא ליטפה, חיבקה או נישקה מעבר למה שפגישה לאחר חוסר התראות מאפשרת. אף פעם לא שמעתי שאני מיוחדת, או יפה, או שהיא אוהבת אותי. גם מצד אבא לא שמעתי את זה, אבל היו כמה מחוות שגרמו לי להבין את זה מצידו. מאז ומתמיד הואשמתי שאני מסכימה עם אבא ושאבא מסכים איתי. ומשום מה תמיד זה היה בהקשר שלילי. כאילו לשנינו יש איזה צד נגדה. מצידי תמיד ניסיתי להיות מקובלת עליה. תמיד הייתי זו שיוזמת, שמכינה ארועים משפחתיים, שקונה מתנות, שמתקשרת, שדואגת. רק כדי להבהיר: אני השלישית מבין ארבעה אחים ואחיות. בשנה האחרונה קרו שני מקרים שגרמו לי להרגיש רע בקשר ליחסים שלי עם אמא שלי, מקרים שגרמו לי לפקוח את העיניים לגבי כל מיני מקרים מן העבר, כאילו התעוררתי מן החלום בו חייתי כל חיי. אני עייפה מלתאר את המקרים, אבל מה שמשותף להם הוא שאמא שלי אף פעם לא קיבלה את הצד שלי. תמיד אנשים אחרים, זרים, צודקים, אומרים את האמת, ואני, הבת שלה אשמה ולא צודקת.תמיג אני זו שמתנהגת לא יפה, שעצבנית. אם מישהו מהמשפחה שלה יגיד עליי משהו היא תהיה בצד שלהם ותזרוק לי את זה בצורה פוגעת. אתמול בשיחה לא נעימה היא אומרת לי משהו כמו "אבל הם המשפחה שלי!" ואני אמרתי לה: ואני הבת שלך! אני לא מבינה איך היא חושבת... כאילו אין לה שום רגש אליי.. כאילו האחיות שלה והאחיינים שלה יותר חשובים ממני ומהילדים שלה. אני נשמעת מבולבלת, אני יודעת. הכל נורא מבולבל לי ואני לא מצליחה לסדר את הדברים. אני מרגישה כאילו התעוררתי מחלום שבו הייתי כל החיים עד כמה ההורים שלי מושלמים. ועכשיו ברור לי שכל ההרגשות שאני מתמודדת איתם והתחושות שהפריעו לי כל החיים נובעים משם. בנוסף לזה יש בי פחד על איך אני אתפס על ידי הילדים שלי כאמא. אני לא רוצה להעביר להם תחושות כאלה כמו שאני חווה, ואני באמת מתשתדלת להיות אחרת.. אני חייבת להרגע- אני אחזור לכתוב אחר כך.
