מקבלים חדשה ?

[ט ל י נ ה]

../images/Emo140.gif מקבלים חדשה ?

אני אתחיל בהצטדקות - לא הייתה לי אמא . לא ממש יודעת איך זה,(או איפה זה בדיוק חסר ) מגיל חודשיים גדלתי אצל סבא וסבתא - לא החסירו ממני דבר. אבל פער הגילים כנראה עשה את שלו - ובשלב מסויים גיל ההתבגרות עשיתי את כל השטויות האפשריות לא ממש היה לי עם מי לדבר להתייעץ כל בחור שפגשתי התאהבתי בו -גם אם לא היה ראוי. סבא וסבתא היו אנשים דתיים - ואני התמרדתי - לא עשיתי להם חיים קלים ובכל זאת אהבו אותי ללא תנאי. אלוהים (או אוליי אמא משמיים) עזרו לי ובגיל 20 התחתנתי עם בחור מקסים - אנחנו נשואים כבר 17 שנה - באושר! (טפו טפו) אני בת 38 ויש לי 2 ילדים הבכורה בת 17 - זו המשפחה האמיתית היחידה שלי(סבא וסבתא כבר לא בחיים ) והיא חשובה לי מהחיים עצמם- על הבת הבכורה אני מגנה מכל משמר אני היסטרית לגביה , לא מרשה לה לצאת למועדנים /לעשן/לשתות - את כל השטויות שעשיתי בגילה ואפילו סיפרתי לה - אני לא נותנת לה צ'אנס לעשות את זה. למזלי היא ילדה טובה היא לא מתמרדת ומקבלת את צורת החינוך הזו - אנחנו מדברות על הכל (כולל הכל) בפתיחות. ועכשיו נושא הצבא עולה - ואני בהיסטריה - אני לא רוצה שתלך לצבא - זה בשום פנים ואופן לא בגלל שאני שתלטנית (כי אני לא ) זה בגלל שהיא עדיין ילדה - לא נתתי לה לעשות טעויות ולראות על בשרה שהעולם גם חרא בחוץ - אני אמא גרועה? אני לא מסוגלת לשחרר - מה אני יכולה ל ע ש ו ת ?

 

[POOH*]

ומה היא רוצה?

ומה לגבי שירות לאומי? POOH

 

[ט ל י נ ה]

היא רוצה ללכת.

אולי לברוח ממני? אולי להוכיח לי משהו? אין לה בכלל חששות והיא מדברת על הנושא בשימחה וציפיה. זה עוד יותר מלחיץ אותי - ואולי זה בגלל שהיא עדיין ילדה? אני אומרת לה שצבא זה לא קייטנה/טיול שנתי - ואני מרגישה שהיא חושבת שזה ככה. ואולי טעיתי בכלל לאורך כל הדרך....

 

[ליידי דרמה]

בטח שהיא שמחה ומצפה - כי זה חלק מהחוויות של

הגיל וסביבה חברים וחברות שלה מדברים על הגיוס ואולי היא מרגישה שזה יתן לה הזדמנות לעשות דברים משל עצמה בניפרד מהבית ומהמשפחה?

 

[3אדריאן היחיד]

בתך צודקת שרוצה להתגייס

רק הטירונות קשה,אחרי זה ממש כייף. גם אני גדלתי מפונקת והצבא חיסן אותי ולא הייתי מוותרת. תני לה את המרחב שלה. למה בכלל יש לך חששות?לה אין ובצדק,הצבא נותן המון ואל תמנעי את החוויה הזו ממנה. חוץ מזה ברוכה הבאה

 

[ליידי דרמה]

קודם כל ברוכה הבאה, יש מקום בשפע../images/Emo140.gif

את לא יכולה לסגור אותה בבית לנצח, את לא יכולה לחיות את החיים דרכה ולהצר את צעדיה ולהגביל את ההחלטות שלה ואת החוויות שלה ואת ההתנסויות שמגיע לה לחוות ולהתנסות בהן. אני לא יודעת איך משחררים - פשוט צריכים לעשות את זה. לוקחים אויר ומסדרים את המחשבות ונותנים לילדים לפרוס כנפיים. אחרת, היא תיכשל שוב ושוב או שתרגיש שהיא חייבת לרצות אותך ובכל תמנע מעצמה המון דברים. נ.ב. גם אני בהיסטריה ולא רוצה שהילדים שלי ילכו לצבא, אני רק מודעת למציאות ולהגיון שהם יכולים לבחור בעצמם והם יחליטו בעצמם אם להתגייס או לא.

 

[ט ל י נ ה]

אבל הם גדלים כל כך מהר ../images/Emo7.gif

היא התינוקת שלי (כותבת ובוכה) אני רוצה שנישאר ככה לתמיד - שהילדים ישארו בבית, ואני אדאג לכל מחסורם. אני חייבת לראות אותם במיטות בלילה ואני לא נרדמת עד שהם בבית - מוגנים. אני מכירה את ההיגיון - הוא נמצא כאן לידי. אבל הרגש אוהו הרגש.. זה כל כך קשה, אף אחד לא הכין אותי לזה. ומנגד אני שומעת אמהות ש"שמתות" שהילדים יעזבו את הבית כבר. אני לא הגעתי לשלב הזה, ואני מרגישה שהשלב הזה כבר דופק אצלי בדלת.

 

[נומלה]

את לא אמא גרועה

אבל את צריכה עזרה חיצונית כדי ללמוד לשחרר ולהמשיך קדימה. אם תמשיכי להחזיק אותה בצמרגפן קשורה בחוט גם היא תתמרד יום אחד ותבעט. כדי להמנע מזה צריך לשחרר. היא לא ציפור בכלוב. לא תוכלי להחזיק אותה לנצח תחת כנפך. איפה קראתי את זה? לא זוכרת. אבל הנה זה בשבילך: תני לה כנפים כדי שתוכל לעוף והצמיחי לה שורשים כדי שתוכל לחזור.

 

[ט ל י נ ה]

למה עזרה חיצונית?

למה את מתכוונת? האם לא לתת לנערה לצאת לבילויים במועדונים ולחזור לפנות בוקר זה קשירה בצמר גפן? האם אסור לי לחנך בצורה אחרת? והמשפט שכתבת - מקסים.

 

[ענבאך]

האמת- כן.

את סומכת על הילדה שלך? למה את לא נותנת לה להחליט לבד מה הם הגבולות שלה? אם תאסרי עליה לצאת ולעשות את מה שעושים בני גילה, היא עלולה למרוד בך, ולעשות לך דווקא. אם את סומכת עליה שהיא ילדה אחראית, את צריכה להבין שהיא תקבל את ההחלטות הנכונות. אם *היא* תחליט שהיא לא רוצה לעשן ולשתות, זה הרבה יותר אפקטיבי מאשר אם את תעשי את ההחלטה הזאת בשבילה. את מונעת ממנה להתפתח וללמוד לבד מה קורה שם בחוץ.

 

[karina27b]

תנסי לשחרר

תני לה לחוות עכשיו את מה שהיא צריכה לחוות תני לה להתפרע עכשיו זה הגיל לזה אחרת זה יתפרץ יותר מאוחר בגיל כזה שכבר לא יהיה לך שליטה עליו גיל ההתבגרות נועד לזה שהילדים יתנסו בדברים חדשים ללמוד מה מותר מה אסור זה הזמן הנכון כי אי אפשר לברוח מזה לשום מקום אם לא בגיל 17 היא תתמרד בגיל יותר מאוחר ואז זה יהיה יותר גרוע תאמיני לי עברתי את זה על בשרי התמרדתי בגיל 20 פלוס וזה לא היה סימפטי לא לי ולא לאמא שלי תני לה ללכת לצבא זו מסגרת הצבא יעצב אותה יתן לה המון חוויות היא תודה לך באחד הימים אם תמשיכי בדרך הזו זה לא יוביל לשום דבר חיובי תחשבי על זה הורים הם בסך הכל שליחים דרכם מגיעים ילדים לעולם וילדים הם אנשים שצריכים להגשים את עצמם בשלב מסויים זהו גלגל החיים

 

[אביבקיץ]

ברוכה הבאה. ואת חייבת ללמוד לשחרר

את ממש לא אמא גרועה. את אמא אוהבת אבל לדעתי את טועה. למה היא לא ראתה עולם? ילדים בגילה הולכים לתנועות נוער, מתנדבים. הם רואים שהעולם קשה - ומנסים לתקן אותו. זו חלק מהפואנטה של גיל ההתבגרות. גיל 17 זה כבר לא גיל של לנסות להגן עליה ולהסתיר ממנה דברים. אני מאד מאד מבינה שאת דואגת לה. המחשבה שהילדה שלי תלך לצבא, תעזוב את הבית, מאד קשה. אבל תחשבי על טובת הילדה. היא לא רוצה להיות צמודה לסינר של אמא כל החיים. תראי - גם אם היא לא תלך לצבא, היא תצא מהבית. זהו, נגמר בית ספר. היא תלך ללמוד? לעבוד? היא תראה שיש מנהלים מגעילים. היא תראה שלפעמים קשה למצוא עבודה. היא תגלה את הקשיים בשכירת דירה, התמודדות כלכלית,.... יש הרבה קשיים בחיים. במקום להסתיר מ]פניה את העולם, מה שהוא פשוט בלתי אפשרי, את צריכה ללמד אותה להתמודד איתו. וליהנות מזה. נורא חבל שאת חושבת שהעולם חרא. אני מקווה שבתך לא תחשוב ככה.

 

[ט ל י נ ה]

ללמוד לשחרר.

זו בדיוק הבעיה, אנחנו כל החיים לומדים ללמוד לשחרר, לגן, בי"ס, חברים, תנועות נוער, וכו'... אגב הבת שלי בתנועת נוער. אבל כאן זה משהו אחר, אני מרגישה שזה לשחרר לחיים עצמאיים- כמו שאמרת, זהו . נגמר. השלבים הבאים.. צבא, לימודים, לגור מחוץ לבית, חתונה.. יש כאן חלק שונה, חלק שקשה לי כאמא. הידיעה שזהו הגוזל עומד לעוף מהקן - זה לא מגיע לי בטבעיות ובשמחה - זה לא רק משנה את חייה זה ישנה גם את חיינו. זה חדש- מפחיד-זה שלב שבו אני מרגישה שסיימתי את תפקידי בהגנה (האם עשיתי עבודה טובה?)ועכשיו תורה לקטוף את הפירות, ולדוג את הדגים בעצמה. ויקירתי, לצערי העולם חרא בחוץ הוא היה כך כשהייתי בגילה והיום הוא עוד יותר גרוע - אני יודעת שאני צריכה לשחרר וזו דרכו של עולם - פשוט קשה לי.

 

[אביבקיץ]

טלינה - בעצם, הבעיה היא לא בשחרור

אני מאד מבינה אותך. לפני שהיו לי ילדים, התלבטתי האם אני בכלל רוצה להביא ילדים לעולם האכזר הזה. התלבטתי הרבה. והחלטתי שאני כן אביא ילדים אבל יחד עם זה החלטתי שאני מחליטה שהעולם הוא לא אכזר ("חרא", בלשונך). אי אפשר לגדל ילדים במחשבה שהעולם הוא מקום איום עבורם. את חייבת לחשוב ולהעביר לה שהעולם הוא מקום גדול, יש בו הרבה. גם רע, אבל הרבה טוב. והרבה אפשרויות גדולות ונהדרות. זה לא קל. בכל פעם שיש אסון - עולה לי המחשבה "ומה אם זה יקרה לילדה שלי?" "איך אני לקחתי את האחריות ללדת ילדה ולחשוף אותה לכאלה סכנות!". אבל אני נלחמת בעצמי נגד המחשבות האלה. ואת בכלל לא סיימת את תפקידך. את אמא אוהבת ומסורה ונשמע שיש לכם יחסים טובים. .גם כשהיא כבר לא תגור בבית, היא תבוא עם שאלות, בעיות, עם חדשות משמחות. תורה להתחיל לעבוד, תורך לקטוף את הפירות

תראי איך היא מתקדמת, מצליחה.

 

[ליידי דרמה]

העולם בחוץ לא ממש חרא, יש בו גם

דברים יפים ואל תמנעי מהבת שלך לנסות ולחוות את העולם בעיניים שלה ואל דרך העיניים שלך. אולי היא תמצא שהעולם מזמין ומרתק? קשה לך כי את חושבת שנורא ואיום שם בחוץ, אבל - את לא סומכת על הבת שלך שתוכל להתמודד ולהצליח? מה זה מעביר לה? איזה מסר?

 

[יעל נועם]

ללמוד לסמוך

חינכת את הבת שלך היטב (ממה שאני קוראת), נתת לה הרבה אהבה והערכה שחיזקו אצלה את הבטחון העצמי והאמון ביכולתיה. הקשרים ביניכן טובים ואתן מדברות והיא יודעת שתמיד תוכל לבוא אליך ולקבל אוזן קשבת, תמיכה ואהבה. יש לה כוחות להתמודד עם העולם - תאמיני בכך ותסמכי עליה. זה יתן לה הרגשה טובה ויחזק עוד את אמונתה ביכולותיה. לימדת אותה היטב "לקטוף פירות ולדוג דגים". תאמיני בכך וזה יקל עליך לאפשר לה לצאת אל העולם, לנסות את יכולותיה ולחזקן. כפי שכבר נכתב באחת התגובות - אם לא תתני לה עצמאות - היא תיקח בעצמה ותתמרד. אל תדאגי - היא עדיין לא יוצאת לחיים עצמאיים - מהצבא היא תבוא לקבל את פינוקי הבית. אנשי מקצוע בישראל טוענים שעד גיל 18, בני הנוער מחפשים את העצמאות. מתחילת הצבא ועד סיומו - הם חוזרים לשלב הילדות - רוצים ומצפים שההורים יפנקו אותם ויעשו הכל בשבילם. גם בשלבים הבאים, היא תמשיך להיות קשורה אליך, גם כשתצא לחיים עצמאיים. מערכת היחסים שלכן תקבל גוון אחר - גוון נפלא גם הוא. את נתת לה את הכנפיים (היכולות) לצאת לעולם ואת השורשים (הקשר לבית ולמשפחה) שימשיכו להזין אותה באהבה ותמיכה. אגב, המשפט הוא של יונה סאלק והופיע עד לאחרונה בחתימה שלי - "הורים טובים נותנים לילדים שלהם שורשים וכנפיים, שורשים - כדי לדעת היכן הבית, כנפיים - כדי לעוף ולחוות את מה שלמדו". אני שולחת לך

ויד תומכת. אני בטוחה שתצליחי להתמודד עם השלב הזה בחיים, כמו שהתמודדת בהצלחה כל חייך. שתהיה שנה טובה עם הרבה אהבה.

 

[1שייכת]

את במצוקה. את מרגישה שמשהו פה לא תקין.

את לא אמא גרועה - את אנושית. את פועלת לפי שיקול דעתך בהתאם לניסיון החיים שלך ועושה טעויות כמו שכולנו עושות. הכוונות שלך כלפי בתך הן טובות, אבל את בעצמך מרגישה לא נוח עם החרדות שלך לגביה. אכן, ממה שתיארת את צריכה לשחרר. את בעצמך מרגישה את זה. אם את יכולה להתחיל לשחרר בלי עזרה - מה טוב. אם את מרגישה שאת צריכה עזרה מקצועית - תפני לעזרה מקצועית. הבת שלך צריכה להתחיל לפרוס כנפיים. מרגע הלידה אנחנו בתהליך של פרידה מהילדים שלנו ושחרורם לעצמאות - בכל גיל בתחום שמתאים לאותו גיל. את בעצמך מרגישה את זה, אבל קשה לך ליישם את השחרור, ולכן כדאי לך לפנות לייעוץ. אני הייתי גם משתפת את הבת בכך: רציתי לשמוע את דעתך - האם היית רוצה יותר חופש? וגם לחלוק איתה את מה שאת מרגישה: את יודעת, אני מרגישה שאני צריכה לשחרר יותר אבל קשה לי. תתחילי איתה דיאלוג ותראי לאן זה מתפתח..

 

[ט ל י נ ה]

תודה בנות

קראתי כל אחת ואחת מכן כמה פעמים- הראש מלא במחשבות וקצת קשה לי להתבטא כרגע. אני חייבת להירגע קצת. תודה מכל הלב

 

[אנילה1]

אכן, את צריכה להרגע ולעשות המון עבודה על עצמך

יש אמהות שמחזיקות את בנותיהן כל החיים לידן. זה בסדר אם שתיהן מסכימות. אבל בתך נראה לי שרוצה קצת חופש מהצמידות שלכן. כי היא מדברת על הצבא בשמחה. נראה לי שמי שהכי סובלת מכך זאת את. לא נכון להאשים בחייך את העובדה שגודלת על ידי הסבים שלך. יש הרבה בנות שאוהבות להתמרד גם אצל אמהות מסורות. המרדות זה צורך של בנות מסוימות, אבל לא של כולן. בתך היא קצת כמוך, היא רוצה "להתמרד" בדרך המקובלת, ע"י הליכה לצבא. יש אופציה נוספת להכנס למסגרת מגוננת, ע"י חתונה. נראה לי שזאת אופציה שאולי תראה לך יותר, כי את חווית נישואים טובים. בקיצור אין לך ברירה. תצטרכי להתרגל שבתך גדלה ורוצה עצמאות. מזל שאין לך בן שרוצה ללכת לקרבי, שזה יותר מסוכן משירות של בנות, כי אז היית מתפרקת מרוב דאגה. מה עושות אמהות שהבנים שלהן בשרות קרבי? לוקחות כדורי הרגעה, ולומדות לחיות עם זה.

 

[אסנת ונסי]

../images/Emo207.gif לא בא לי שהיא תגדל ../images/Emo4.gif

איזו אמירה נוראית, נכון? אתמול היו אצלנו חברים, שירה (בת שנתיים ו-4) כהרגלה התביישה בהתחלה ונצמדה לנו לרגליים, אח"כ חזרה לשחק כרגיל - הלכה למטבח (רחוק מהאורחים

) עם כל הבובות שלה, שמה לכולן חיתולים (היא לוקחת חיתולים של אחותה התינוקת), דיברה איתן ושרה להן. מהממת שלי... אז אנחנו יולדות אותן ובהתחלה הם קטנים ומקסימים ואז הם גדלים ונעשים קצת עקשנים, אבל הם מדהימים בכל דבר חדש שהם עושים ואני יכולה להבין מה אני אוהב בה כשתהיה בת 4-5-6 נניח אבל מה אח"כ? כאילו אוף! הם מפסיקים להיות שלנו, מפסיקים להיות חמודים קטנים כאלו... מישהי מבינה על מה אני מדברת ל#$^^@#$% ? קשה לי לראות מה יקסים אותי בה בתור מתבגרת, או אישה. בא לי שהיא תישאר כזאת חמודה קטנה... אז בשנים הקרובות עוד איכשהו אפשר לפתור את הבעיה ע"י זה שאני אמשיך ללדת ילדים (או יותר נכון, ילדות), כדי שיהיה לי משהו חמוד וקטן בבית, אבל מה אח"כ? זה גורם לי להרגיש מאוד זקנה, ואני בסך הכול בת 28...