../images/Emo14.gif

"ואלה הסודות של חייך. את לא לא תדעי לעולם..." לעולם לא תדעי כמה אני אוהבת אותך לעולם לא תדעי כמה אני מחכה לך. מחכה לטלפון מימך. להודעה. לסימן. לאות. למשהו... לעולם לא תדעי כיצד אני מעבירה את הימים האחרונים. ברביצה על המיטה ובצער רב. לעולם לא תדעי כמה אני מתחרטת שהתקשרתי אלייך לפני יומיים. כמה אני מתחרטת שראיתי אותך לפני יומיים. שחיבקתי אותך שהקשבתי למילותייך שראיתי אותך מחייכת. לעולם לא תדעי שעברתי למרכז רק כדי לנסות לשכוח אותך ולהוציא אותך מהראש. לעולם לא תדעי שאני חושבת עלייך . . . שאני מתגעגעת אלייך. . . שאני צריכה אותך. . . שאני רוצה אותך בחיי. . . כי אני מתביישת. אבל כ"כ הייתי רוצה אותך לצידי. שתחבקי אותי ותחייכי אלי מכל ליבך. שתפני לי זמן בחייך. שפשוט תיהי שם. אבל זה לא כך. ודרכינו נפרדות שוב בפעם המיליון. ואיש אינו יודע מתי הפעם הבאה בה אראה אותך, אדבר איתך, אשמע אותך, אשמע מימך. פעם אחרונה שראיתי אותך (חוץ מלפני יומיים) הייתה לפני כמעט חצי שנה. ה' ישמור. איך החזקתי מעמד חצי שנה? רק בגלל העבודה המפרכת בה אני עובדת. שעזרה לי להשכיח אותך. מרוב שלא היה לי זמן, מרוב שהייתי בעבודה כל הזמן. מרוב העייפות, גם את, נשמה שלי, נדחקת לך. אבל השבוע האחרון, חזרתי הבייתה, והיה לי זמן פנוי, יותר מידי פנוי, ובשבוע הזה הכול חזר. הכול. ובמקרה גם ראיתי אותך השבוע הזה. ושוב כל הכאב לב הזה. ועד מתי? ? ? אם רק היית יודעת כמה אני מתגעגעת אלייך. באמת באמת. "כל הזמן זה אותה תחושה אני לא יכולה לישון בלעדייך. למה באת, למה הגעת היה כל כך רגוע כאן לפנייך. והדמעות שאני בוכה לא מכאב, לא משמחה, לא מעצב. רק מזכירות לי את העובדה שאני חיה בעצם הרגשה משונה כמו לפני נפילה זה הלב שנכנע על כל הטוב והרע אין להיות חלשה אוהבת אותה ואלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את הסודות המתחבאים מתחת לסודות תקשיבי טוב פעם אחרונה אני כותבת לך ואת מתעלמת כמה רע עשיתי לך השארת אותי בשדה הקרב מדממת והדמעות שאני בוכה הן מעולם לא נשפכו כאן בעצם אז עד הפעם הבאה להתראות בגן עדן הרגשה משונה כמו להיות אסירה בתוך הלב שנכנע אל יופייך הנורא שמתקלף כמו קליפה אוהבת אותך ואלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות ותמיד אהיה זאת שיודעת את תפילותייך בין שתיקותייך ותמיד אהיה זאת ששומעת את קול שפתייך את סודותייך אלה הסודות של חייך את לא תגלי לעולם כל עוד תכסי את פנייך איש לא יראה את השריטות המתחבאות מתחת לסודות"
 
שלום לך אנרגיה זה כל כך יפה ומרגש.

קראתי כל מילה ומילה.וליבי נקרא כי זה כל כך אמיתי ומקסים.כמה אהבה כואבת
 
מכתב שרציתי לשלוח...

אני רוצה לגלות לך את האמת. פנים אל מול הפנים אני לא מסוגלת. רוצה שתדעי את אשר על ליבי כבר הרבה הרבה מאוד זמן. . . אין לי אומץ.. אבל אני אנסה... על הפעם הראשונה שראיתי אותך, שזה היה לפני מלא זמן... (7 שנים?!) נכנסת לי ללב. טוב אולי לא ממש על הפעם הראשונה, אבל זמן לא רב אחרי זה. כל אותם השנים ניסיתי להדחיק את זה. להכהות את הרגשות שלי אלייך ובגללך. ניסיתי לשכנע עצמי שזה סתם ושזה יעבור ובעיקר ניסיתי לא לתת לרגשות להתעצם ופשוט להעמיד אותם במקומם. ואכן זה הצליח. עד לפני חצי שנה. בטח את זוכרת שלפני חצי שנה יצרתי איתך קשר שוב. אבל הפעם קשר רציף ... משהו כמו חודש בערך. הייתי מתקשרת אלייך רבות, מסמסת לך הודעות, והכול רק כדי לדבר איתך, לשמוע אותך, להקשיב לך, לקולך, לדברייך. אהבתי כ"כ לדבר איתך. אחרי כל שיחת טלפון איתך הייתי הילדה הכי מאושרת העולם. כי אהבתי לשמוע אותך ואת מה שיש לך להגיד, ולסיפורים המעניינים שלך ולצחוקים איתך. אהבתי את העובדה שאת בחיים שלי. שאת חלק מהם. שיש לך קשר אלי. כלשהו. ופעם אחת שכינית אותי 'חברה' לא הייתה מאושרת ממני. כאילו מה אני חברה לך? את מחשיבה אותי כחברה שלך? זה היה השיא מבחינתי. שיא האושר. וכ"כ אהבתי להיות איתך ב XXX, אז כשבאתי לבקר אותך. ולעזור לך ... חחח... זה היה משעשע מאוד . אם רק היית יודעת כמה נהניתי לעזור לך וכמה הייתי מוכנה לעשות זאת שוב, ובכלל לעזור לך תמיד מתי שרק תרצי. העונג היה כולו שלי. והסעת אותי הבייתה. ואמרתי לך "בואי אלי" וצחקת ואמרת שאני אבוא אלייך . ומאז קבענו להיפגש כמה פעמים על כוס קפה אבל משום מה זה לא יצא לפועל אף פעם. כ"כ רציתי לבוא אלייך לשתות איתך קפה ופשוט לשהות במחיצתך. ואז לאט לאט התחלתי להרגיש מעמסה עלייך ואין דבר שאני שונאת יותר מההרגשה הזו. לא אהבתי להציק לך ולהתקשר ולסמס. כי אני פשוט שונאת את התחושה המגעילה הזו של ה'קרציה'. והיה לי קשה עם זה. עם הנתק הזה. וכמובן שמימך גם לא היה סימן חיים כלשהו. הייתי בדיכאון. באמת. וגם את זוכרת בטח שלא עבדתי באותה התקופה והייתי בשלב של חיפושים אחר עבודה. היה לי איזה שבוע כזה של עצבות ודיכאון. הייתי שוכבת במיטה ימים שלמים ולא מוציאה את האף מהחדר. עד שיום אחד הגיע הטלפון שהוציא אותי מכל זה. הצעת עבודה ואז החל תהליך של מיונים וקורס וכל זה וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. עבודה. עבודה עבודה. משהו שוחק כזה. משהו שאהיה בו מצאת החמה עד צאת הנשמה. משהו להיקבר בו. מקום מפלט מכל הדיכאון הזה. מקום בו לא יהיה לי זמן לחשוב יותר מידי. וגם העובדה שזה רחוק מהבית- פלוס נוסף! ואכן זה עבד. חצי שנה הייתי קבורה בעבודה. לא היה לי זמן אפילו לעצמי. רק עבדתי ועבדתי וכבר לא חשבתי עלייך כ"כ הרבה וכנראה הייתי עייפה מידי בשביל לחשוב. ואפילו הכרתי מישהו ש'עשה' לי את זה ויצאתי איתו והיה לילה מדהים שבאמת הרגשתי שהתגברתי עלייך. והכול עבד יופי. אבל למרות כל זה היית מבזיקה במוחי מידי פעם בהפסקות הסיגריה שעשיתי (כן התחלתי לעשן). (המקום הזה דורש הפסקות סיגריה). אבל כנראה שהגוף מצד אחד עבד ועבד אך הלב זכר אותך טוב מאוד. שבוע שעבר חזרתי הבייתה לסופ"ש, שהתארך לו על פני כל השבוע האחרון. ובשבוע הזה, המקולל הזה, הכול חזר אלי. הלב רצה אותך. אותך בחיי. שרק תיהי שם. שתיהי קשורה לחיי. לא יותר. ונפגשנו לפני יומיים. ואני נשבעת לך שאני כ"כ כ"כ כ"כ לא רציתי שזה יקרה. לא רציתי לראות אותך, לדבר איתך ובטח שלא להתקשר אלייך לעזאזל! כ"כ לא רציתי להחזיר את הגלגל לאחור. עד שכבר קצת התגברתי עלייך. . . אבל לא הייתי לבדי ומכורח הנסיבות נאלצתי להתקשר אלייך. בהתחלה סרבתי ולא התקשרתי. אך נכנעתי והתקשרתי אלייך בלב רועד. וראיתי אותך. וחיבקתי אותך. ובאותו הרגע לא הייתה מאושרת מימני. ואח"כ שדיברנו, רק מלשמוע אותך מדברת, רק מלראות אותך מסתכלת עלי ומחייכת, רק מזה הייתי מאושרת. ואז בשנייה בה הלכנו, הרגשתי את הלב שלי נופל. דיכאון מוחלט. שוב הכול חזר. וחזרתי הבייתה ונשכבתי במיטה שלי ורק רציתי שתתקשרי אלי. ולא התקשרת. והימים האחרונים שעברו מצאתי עצמי רובצת במיטה, מלאת עצבות. והחלטתי לספר לך עוד יומיים אני אמורה לחזור לעבודה במרכז. והחלטתי לספר לך ואולי כך להוריד ממני חלק מסויים של מעמסה מליבי. אולי יוקל לי במעט. ואני רוצה להגיד לך כעת שלום בפעם האחרונה כי את בטח מבינה שלא יהיה לי האומץ לראות אותך שוב. ואני גם לא מצפה ולא רוצה שתגיבי למכתב הזה. זה משהו שעשיתי בשביל עצמי ולא בשביל לקבל תגובה מימך. כי אין מה לומר. ורוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך ושאת בן אדם מדהים ואני מאחלת לך רק טוב ויודעת שיהיה לך רק טוב. נשיקות (מיותר לציין שבסופו של דבר החלטתי לא לשלוח מכתב זה...)
 
מאד יפה כתבת../images/Emo20.gif

את יודעת אולי, המעבר הזה למרכז יעשה לך טוב, יגרום לך קצת להתגבר, והזמן מרפא, עד כמה שקשה להאמין לזה הוא מרפא. אני בטוחה שגם אצלה קיים רגש כלשהו, וגם היא לא שוכחת, רק חיפשה לעצמה דרך חיים שונה, ולהשאיר רק את הזכרונות. וגם את צריכה לחיות חיובי שזכית להכיר חברה מקסימה כזאת, ומי יודע אולי במקום העבודה החדש תזכי להכיר שוב, כי אלו הם החיים, בכל מקום שתלכי תכירי אנשים חדשים.
 
למעלה