../images/Emo14.gif
20/6/03 00:30 סבא שלי לא מרגיש טוב. אפילו הוא אומר. אפילו הוא מרגיש. ואיתו גם אמא שלא מפסיקה לבכות כל הימים האחרונים. ואיתו אבא שנראה לחוץ יותר מתמיד. ואיתם אני. אני, שלא מפסיקה לבכות עכשיו, לא יכולה לעצור את מפל הדמעות שזולג לי מהעיניים. כי סבא שלי לא מרגיש טוב. וזה מסוכן כשבנאדם בן 88 לא מרגיש טוב. ואולי אני בכלל טועה. אולי כולנו סתם מפחדים לשווא. ואולי לא. ואולי לא? ורק ה'אולי' הזה, למרות היותו רק אולי ותו לא, מפחיד אותי כ"כ. והדמעות האלה שלא הפסיקו לזלוג לי מלפני שעה בערך, עד עכשיו. כבר כואב לי הראש מרוב לבכות. ויש לי הרבה תחושות והרבה מחשבות, ויש לי כ"כ מעט מילים כדי לתאר אותן. רע לי. ואני פוחדת. הידיים שלי רועדות על המקלדת. אני לא רוצה לאבד את סבא שלי. שלי. אני לא רוצה... אבל יש דברים שהם מעבר לשליטתי, נכון? אוף. אני לא רוצה שהוא ילך ממני. מאיתנו. אני לא רוצה שהוא ילך. מה אני בלעדיו? ובבקשה אל תגידו לי שישארו לי זיכרונות. כי זה לא מספיק. ברגע זה, זה לא מספיק לי. אני רוצה יותר. אני רוצה אותו. אני רוצה אותו כאן ועכשיו, לתמיד. ואני יודעת, אני יודעת שזו משאלה שאי אפשר לקיים, אז מה. בא לי לבקש אותה, כי ברגעים אלו אני כ"כ פוחדת, כ"כ פוחדת על מה שיהיה ועל מה שיקרה ומה הלאה. ויש לי הרבה תחושות והרבה מחשבות, ויש לי כ"כ מעט מילים כדי לתאר אותן. כי סבא שלי לא מרגיש טוב. וגם אני לא. אוף. סליחה.
20/6/03 01:30 ואני לא מצליחה לישון. עוצמת את העיניים, ומתעוררת. מתעוררת, ולא מצליחה לחזור לישון. הדמעות כבר הפסיקו לרדת, אז עכשיו רק הלב מתכווץ לי, ואפילו אין לי טישו שם בפנים כדי לנגב את הדמעות שזולגות לי בבפנוחו, ובא לי ללכת לחדר של אמא שכבר ישנה, או אמורה לישון, ולחבק אותה חזק ולהגיד לה שיהיה בסדר ושנעבור את זה ביחד, את מה שלא יהיה, כמו שאמרתי לה מקודם, כשישבנו בסלון ובכינו שתינו. תמיד אמרו לי שהכי קל זה לבכות ביחד. "קל הרבה יותר לפחד ביחד"
לא מרגיש לי ככה. בכלל לא. יש לי גושים בגרון ודמעות יבשות ולב מתכווץ ופחד אימים. פחד מוות. תרתי משמע. ואולי אני סתם מפחדת בלי סיבה, ואולי אני סתם מגזימה, ואולי אני סתם לוקחת ללב, אבל פתאום כל המחשבות מתרוצצות לי בראש ללא סדר ואני מנסה לסדר אותן ואני מנסה לחשוב על דברים שמחים, אבל חשוך שם בחוץ, והעיניים לא נסגרות, והמחשבות עושות לי דווקא ואני לא יודעת מה אני אמורה לעשות כדי שזה ייפסק. סבתא תמיד היתה שרה לי שירים לפני השינה. וסבא תמיד היה צוחק עליה שעם שירה כמו שלה אי אפשר בכלל להירדם. וסבתא היתה מתחילה לקטול אותו בחזרה, כאילו שהוא שר יותר טוב. ואני סתם הייתי שוכבת על המיטה שלהם, בצד שלו, והייתי מתפקעת מצחוק. סבא וסבתא מצחיקים. וטובים. כ"כ טובים. אני מתגעגעת. לסבתא. לכל הדברים הקטנים האלה שכבר אין לי. ועכשיו מזה שנתיים שסבתא לא כאן. וסבא? סבא שלי לא מרגיש טוב ואנחנו לא יודעים מה יהיה. אוף. שוב הדמעות האלה. לילה טוב.
20/6/03 12:45 ועכשיו, שאתה כאן איתנו בבית, אני מסתכלת עליך בעיניים ורואה עייפות, אבל אתה צוחק, ואתה יושב על הספה עם הכלבה שלך, ומלטף אותה, והיא מסתכלת עליך בכזו הערצה, ואני לא יודעת אם לחייך או לבכות, אני רק יודעת שאני כ"כ מפחדת, ואני יודעת שאסור לי, אני צריכה להנות מהרגע ואסור לי להתאבל על משהו שעוד לא קרה, אבל אני לא יכולה. אני אוהבת אותך, כ"כ, סבא שלי, אני אוהבת אותך, אתה יודע כמה שאני אוהבת אותך? כי זה המון. והלב שלי רועד עכשיו, וגם הידיים רועדות מעל המקלדת, ובא לי לבכות, אבל אני לא רוצה שתראה אותי בוכה, אמא בוכה כבר מספיק בימים האחרונים, למרות שהיא משתדלת שלא להראות לך, אבל אני יודעת שאתה רואה, אתה רואה ואתה מרגיש, ואתה יודע, ואני בטוחה שאתה מפחד יותר מכולנו, למרות שאתה אומר שלא, ולמרות שאמרת לי לפני כמה חודשים, אני זוכרת, כשישבנו אצלך בבית ודיברנו רק אני ואתה, אחת מהשיחות השבועיות שלנו שאני כ"כ מוקירה אותך עליהן, שהיו לך חיים נהדרים, ושבסופו של דבר אתה מרגיש שמיצית את עצמך עד הסוף. אבל זה עוד לא הסוף, נכון, סבא, נכון שזה עוד לא הסוף? אני מצטערת אם קשה לי להרפות, אני מצטערת אם אני נודניקית או קרציה, אני מצטערת, אני כ"כ מצטערת, אני פשוט אוהבת אותך, אולי יותר מדי, ולכן קשה לי לעזוב ו... אני שונאת להתעסק בכל המוותיזציה הזו, אבל אני אוהבת אותך, סבא, אני אוהבת, ומפחדת, ואני רק רוצה שתרגיש טוב, שלא יהיה לך קשה ללכת 50 מטר, שלא תתעייף, שתמשיך לצחוק ולספר את אותם הסיפורים מיליון פעם, ועוד מיליון דברים אחרים שאני אוהבת בך, ואני תמיד אמשיך לאהוב. ועכשיו שאתה כאן איתנו בבית, אני מסתכלת עליך בעיניים ורואה אהבה. תחזיק מעמד איתנו עוד קצת, רק עוד קצת, טוב? יודעת שזה אנוכי, אבל אני צריכה אותך.
עמיתוש, אני יודעת שאתה שונא שכולנו ככה מודאגים, ואני יודעת שאתה מרגיש כאילו אנחנו רק עושים את זה יותר גרוע. ואתה יודע מה, יכול להיות שזה נכון. פשוט קשה להימנע מהדאגה. אני אוהבת אותך, עמיתוש. בוא נתפלל שגם את זה הוא יעבור. אוקיי? }{
20/6/03 00:30 סבא שלי לא מרגיש טוב. אפילו הוא אומר. אפילו הוא מרגיש. ואיתו גם אמא שלא מפסיקה לבכות כל הימים האחרונים. ואיתו אבא שנראה לחוץ יותר מתמיד. ואיתם אני. אני, שלא מפסיקה לבכות עכשיו, לא יכולה לעצור את מפל הדמעות שזולג לי מהעיניים. כי סבא שלי לא מרגיש טוב. וזה מסוכן כשבנאדם בן 88 לא מרגיש טוב. ואולי אני בכלל טועה. אולי כולנו סתם מפחדים לשווא. ואולי לא. ואולי לא? ורק ה'אולי' הזה, למרות היותו רק אולי ותו לא, מפחיד אותי כ"כ. והדמעות האלה שלא הפסיקו לזלוג לי מלפני שעה בערך, עד עכשיו. כבר כואב לי הראש מרוב לבכות. ויש לי הרבה תחושות והרבה מחשבות, ויש לי כ"כ מעט מילים כדי לתאר אותן. רע לי. ואני פוחדת. הידיים שלי רועדות על המקלדת. אני לא רוצה לאבד את סבא שלי. שלי. אני לא רוצה... אבל יש דברים שהם מעבר לשליטתי, נכון? אוף. אני לא רוצה שהוא ילך ממני. מאיתנו. אני לא רוצה שהוא ילך. מה אני בלעדיו? ובבקשה אל תגידו לי שישארו לי זיכרונות. כי זה לא מספיק. ברגע זה, זה לא מספיק לי. אני רוצה יותר. אני רוצה אותו. אני רוצה אותו כאן ועכשיו, לתמיד. ואני יודעת, אני יודעת שזו משאלה שאי אפשר לקיים, אז מה. בא לי לבקש אותה, כי ברגעים אלו אני כ"כ פוחדת, כ"כ פוחדת על מה שיהיה ועל מה שיקרה ומה הלאה. ויש לי הרבה תחושות והרבה מחשבות, ויש לי כ"כ מעט מילים כדי לתאר אותן. כי סבא שלי לא מרגיש טוב. וגם אני לא. אוף. סליחה.
