שידוך.
ואני מגיעה מסביבה בה דרך זו כלל לא נפוצה, כך שתשובתי באה ממקום נייטרלי ולא "כי כך הורגלתי" ו"זה מה אני מכירה". בשידוך, הגישה היא גישה רציונאלית. הגיונית. קרה. בפגישה תוהים על קנקנו של המיועד, או שלא, מתרשמים ממטרותיו ושאיפותיו, או שלא, מקבלים מצע מעודכן של העומד מולנו, ומשווים, שכלית, אם הנ"ל עומד בקירטריונים שהצבנו לנו מול עצמנו. לפגישות ישנה מטרה מסויימת אחת, והיא למצוא את השותף לחיים ואיתו לבנות בית עד בישראל. ותמיד תמיד אותה מטרה נמצאת מול העיניים. לאורך הפגישות, לרוחב השיחות, ולעומק כל תקופת ה"שידוכים". לעומת זאת, בדרך אחרת, כהגדרתך, הגישה כלפי השני הפוכה לגמרי. בגישה הזו הלב נפתח, הרגש פורץ, וההתאהבות מסמנת לנו "וי". חושבים אנו שנמצא האחד. מתאהבים, מסונוורים. והשכל? משאירים אותו כמה רגעים בצד. ב'דרך אחרת', אין את החיפוש התמידי לבניית בית. חיים את הרגע. נהנים מנוכחותו של האחר, ללא הגבלת זמן, בינתיים, ואו אז מתמסדים. לסיכום, הבסיס באופציית השידוך הוא בסיס שכלי וחכם. קודם רואים התאמה, אח"כ נותנים לרגש למצוא את סדקי הלב בדרך להתפרצות. הבסיס הזה חזק יותר, והוא כמובן מקיים את "מוח שליט על הלב". אידיאליציה. כל העיל הוא השוואה בשחור לבן. אני יודעת שבין השחור ללבן יש הרבה אפור, ובגוונים שונים. אם בין שני אנשים נוצרת אינטרקציה מסויימת, שלא דרך שידוך רישמי, שדכנית רישמית ושות', אדרבא. אני לא שוללת מצב שכזה. אלא מאי? צריך לקחת את המטרה האמיתית ולהעמיד אותה מול העיניים. כמו בפגישות. צריך לקחת את אותה כימיה ולהעלות אותה לפסים של "שידוכים". עוד בטרם פורצים שבבי הרגשות בחיצים מדוייקים אל הלב השני, לשלוח חיצי הגיון וחישוב קר: ישנו רקע דומה? המטרה היא משותפת? השאיפות הן אחידות? אין שום סתירות וחיכוכים על הליכות, מנהגים, דרך ארץ וחינוך הילדים? באם התשובות חיוביות, יאלללה, קדימה, אפשר להתחיל במסע התאהבות {
}. כבר ידוע שאין חכם כבעל הניסיון, אולם מי שעוד יותר חכם הוא זה הלומד מניסיונם של אחרים. כמה פעמים שומעים על גירושים, השם ישמרני ויחייני, של זוגות שלפני החתונה היינו יכולים למשש את הלבבות שפרחו ביניהם באוויר? למה זה קורה? בעז"ה שנזכה כולנו לבנות בית נאמן עם בן זוג אחד ויחיד, זה שנקבע לנו למעלה המשלים אותנו בצורה הטובה ביותר שרק הקב"ה יודע להשלים, והבית יהיה עם בסיס איתן העומד בפני כל סערות ומשקעים.