../images/Emo14.gif(טל תקראי)
את בטח לא מבינה וגם אחרים לא מבינים למה אני כותבת כאן, אתמול כפי שתוכלי לקרוא בהודעה היה הטיפול האחרון שלי עם ד"ר שטיין, ונראה לי שאת יודעת מי זה כי לפי מה שהבנתי את החברה הכי טובה של הבת שלו, והראת לה תמונה שלי, בכל מקרה אם כבר את יודעת מי אני ומי הוא ומי הבת שלו אז בבקשה לא יודעת למה אבל אני רושמת לך את זה כאן שתדעי מה בדיוק קורה, עזבי אני ממש לא יודעת למה אני רומשת לך אבל אני יערוך את זה אם תקראי, ממני טל החלטתי למרות שאני מרגישה נורא ויש לי בחילה והכל כל כך רע לבוא ולכתוב פה, בתקווה שאני ירגיש נפשית יותר טוב, אתמול היה יום כל כך רע, אני לא מדברת על זה שאני עכשיו חולה, אלה על הבוקר שהיה ממש זוועה, מגיע למקום בשתיים בצהריים, יודעת שיהיה קשה, בהתחלה רואה את הבנות, ושוב לראות את קטיה שנורא הרזתה, וכל כך רע, רואה את "א". שהיא לי כל כך חשובה, אבל ממש, ויודעת שזו הפעם האחרונה שאותה אני יראה, נכנסת לטיפול אחרון עם ד"ר שטיין, בהתחלה החלטתי לא לדבר אבל שנכנסתי החלטתי שאני חייבת, הוא הפר את ההבטחה שלו, הוא הבטיח ולא קיים וזה הכי קשה כי אני אותו לא אוכל לראות יותר, הוא לא יהיה שם בשבילי, אני לא אוכל לדבר איתו וזה כל כך קשה, מי עכשיו יקשיב לי בזמנים קשים, מי יעזור לי לצאת ממצבים אובדניים? לא יכולה להתחיל עם מטפל חדש, זה ממש לא פייר, אני קיימתי את ההתחייבות שלי ואני עדין חיה הוא הפר אותה ועכשיו נשארתי לבד, בלי אף אחד לדבר, אני עדיין לא מאמינה שאתמול זו היתה הפעם האחרונה, מה עכשיו, לבד? לא יודעת איך להמשיך הלאה... יצאתי מהטיפול לעבר "א". הלכנו וישבנו באיזה חדר, ישר התחלתי לבכות, מה אני יעשה בלעדיה, כולי לבדי, בלי אף אחד, הדבר הכי חשוב לי , היא עזבה אותי, לא יכולה בלי החיבוק שלה, כל כך אוהבת שהיא מחבקת אותי, מרגישה שמשהו אוהב אותי, נותן לי תקווה להמשיך הלאה, שהיא מלטפת לי את הראש ומכניסה לי תקווה, ורוצה שהכל יהיה טוב, אני לא צריכה אף אחד אחר, אני צריכה אותך, יצאנו החוצה, הלכנו להסעה, בקושי הוצאתי מילה, את ניסית כל הזמן להצחיק אותי, אבל אני לא יכלתי, לא הבנתי איך את כל כך חזקה, פשוט נכנסת לרכב ונסעת וזו היתה הפעם האחרונה, אפילו לא הייתי מסוגלת לבקש את החיבוק שאני כל כך אאוהבת כי הייתי במקום אחר, הרגשתי כל כך רע, התקשרת אליי בערב כמו שהבטחת, וזה היה נראה כאילו את כבר שכחת, את כבר מאחרי זה, מרגישה מצויין, ואז ניתקת ואני לבכות התחלתי ואז המחלה הגיעה, ד"ר שטיין אמר שזה מלחץ ואולי זה באמת מזה, אני נשארתי לבד, בלילה שחור ואפל, בלי מישהו שיחבק אותי ויגיד לי "לילה טוב" כמו שאת היית עושה בימים של האישפוז... ד"ר שטיין, אני עדיין לא מבינה איך השארת אותי כל כך לבד, בלי רגשי אשמה, כל כך קל לך לעשות דברים ולהגיד, אבל אתה גם פוגע באחרים כמוני, השארת אותי לגמרי לבד...... אני ממש לבד, שום מילה לא תוכל לתאר את איך שעכשיו אני מרגישה, פשוט נורא!!! רוצה להשתפר, ולהיות ילדה רגילה, עושה הכל למען זה, אבל עכשיו שאני לבד אין מי שידחוף אותי קדימה, לא יודעת מה לעשות... אין עם מי לדבר הכל בפנים בבטן נשאר, אולי הבולמיה כבר לא חלק מחיי אבל עדיין קשה לי, מנסה לשכוח מהאובדנות ולא לקחת אותה כאופציה, עושה הכל כדי לא לחזור אחורה... אבל מצטערת מאוד לא מאמינה שעזבת אותי ככה, השארת אותי לבד, בלי אף אחד, פעם האחרונה שאתמול ראית אותי ולך בכלל לא היה אכפת, אני לא יוכל לסלוח לך על זה גם אם זה הדבר הנכון שהיה צריך לעשות, אבל אתה הפרת את ההבטחה, אחרי שכל השנה וחצי הזו דיברת על אמון... ושצריך להיות אמון בין מטפל למטופל...פשוט הרסת הכל... ו"א".. אני כל כך מתגעגעת אלייך, רוצה לראות אותך... זה לא פייר, עוצרת את הדמעות כדי שלא ינזלו לא רוצה עכשיו לבכות אין לי כוח בשביל זה, אזלו לי כבר הכוחות.... זהו נשארתי לבד...
את בטח לא מבינה וגם אחרים לא מבינים למה אני כותבת כאן, אתמול כפי שתוכלי לקרוא בהודעה היה הטיפול האחרון שלי עם ד"ר שטיין, ונראה לי שאת יודעת מי זה כי לפי מה שהבנתי את החברה הכי טובה של הבת שלו, והראת לה תמונה שלי, בכל מקרה אם כבר את יודעת מי אני ומי הוא ומי הבת שלו אז בבקשה לא יודעת למה אבל אני רושמת לך את זה כאן שתדעי מה בדיוק קורה, עזבי אני ממש לא יודעת למה אני רומשת לך אבל אני יערוך את זה אם תקראי, ממני טל החלטתי למרות שאני מרגישה נורא ויש לי בחילה והכל כל כך רע לבוא ולכתוב פה, בתקווה שאני ירגיש נפשית יותר טוב, אתמול היה יום כל כך רע, אני לא מדברת על זה שאני עכשיו חולה, אלה על הבוקר שהיה ממש זוועה, מגיע למקום בשתיים בצהריים, יודעת שיהיה קשה, בהתחלה רואה את הבנות, ושוב לראות את קטיה שנורא הרזתה, וכל כך רע, רואה את "א". שהיא לי כל כך חשובה, אבל ממש, ויודעת שזו הפעם האחרונה שאותה אני יראה, נכנסת לטיפול אחרון עם ד"ר שטיין, בהתחלה החלטתי לא לדבר אבל שנכנסתי החלטתי שאני חייבת, הוא הפר את ההבטחה שלו, הוא הבטיח ולא קיים וזה הכי קשה כי אני אותו לא אוכל לראות יותר, הוא לא יהיה שם בשבילי, אני לא אוכל לדבר איתו וזה כל כך קשה, מי עכשיו יקשיב לי בזמנים קשים, מי יעזור לי לצאת ממצבים אובדניים? לא יכולה להתחיל עם מטפל חדש, זה ממש לא פייר, אני קיימתי את ההתחייבות שלי ואני עדין חיה הוא הפר אותה ועכשיו נשארתי לבד, בלי אף אחד לדבר, אני עדיין לא מאמינה שאתמול זו היתה הפעם האחרונה, מה עכשיו, לבד? לא יודעת איך להמשיך הלאה... יצאתי מהטיפול לעבר "א". הלכנו וישבנו באיזה חדר, ישר התחלתי לבכות, מה אני יעשה בלעדיה, כולי לבדי, בלי אף אחד, הדבר הכי חשוב לי , היא עזבה אותי, לא יכולה בלי החיבוק שלה, כל כך אוהבת שהיא מחבקת אותי, מרגישה שמשהו אוהב אותי, נותן לי תקווה להמשיך הלאה, שהיא מלטפת לי את הראש ומכניסה לי תקווה, ורוצה שהכל יהיה טוב, אני לא צריכה אף אחד אחר, אני צריכה אותך, יצאנו החוצה, הלכנו להסעה, בקושי הוצאתי מילה, את ניסית כל הזמן להצחיק אותי, אבל אני לא יכלתי, לא הבנתי איך את כל כך חזקה, פשוט נכנסת לרכב ונסעת וזו היתה הפעם האחרונה, אפילו לא הייתי מסוגלת לבקש את החיבוק שאני כל כך אאוהבת כי הייתי במקום אחר, הרגשתי כל כך רע, התקשרת אליי בערב כמו שהבטחת, וזה היה נראה כאילו את כבר שכחת, את כבר מאחרי זה, מרגישה מצויין, ואז ניתקת ואני לבכות התחלתי ואז המחלה הגיעה, ד"ר שטיין אמר שזה מלחץ ואולי זה באמת מזה, אני נשארתי לבד, בלילה שחור ואפל, בלי מישהו שיחבק אותי ויגיד לי "לילה טוב" כמו שאת היית עושה בימים של האישפוז... ד"ר שטיין, אני עדיין לא מבינה איך השארת אותי כל כך לבד, בלי רגשי אשמה, כל כך קל לך לעשות דברים ולהגיד, אבל אתה גם פוגע באחרים כמוני, השארת אותי לגמרי לבד...... אני ממש לבד, שום מילה לא תוכל לתאר את איך שעכשיו אני מרגישה, פשוט נורא!!! רוצה להשתפר, ולהיות ילדה רגילה, עושה הכל למען זה, אבל עכשיו שאני לבד אין מי שידחוף אותי קדימה, לא יודעת מה לעשות... אין עם מי לדבר הכל בפנים בבטן נשאר, אולי הבולמיה כבר לא חלק מחיי אבל עדיין קשה לי, מנסה לשכוח מהאובדנות ולא לקחת אותה כאופציה, עושה הכל כדי לא לחזור אחורה... אבל מצטערת מאוד לא מאמינה שעזבת אותי ככה, השארת אותי לבד, בלי אף אחד, פעם האחרונה שאתמול ראית אותי ולך בכלל לא היה אכפת, אני לא יוכל לסלוח לך על זה גם אם זה הדבר הנכון שהיה צריך לעשות, אבל אתה הפרת את ההבטחה, אחרי שכל השנה וחצי הזו דיברת על אמון... ושצריך להיות אמון בין מטפל למטופל...פשוט הרסת הכל... ו"א".. אני כל כך מתגעגעת אלייך, רוצה לראות אותך... זה לא פייר, עוצרת את הדמעות כדי שלא ינזלו לא רוצה עכשיו לבכות אין לי כוח בשביל זה, אזלו לי כבר הכוחות.... זהו נשארתי לבד...
