אני והדרמטיות שלי
New member
../images/Emo14.gif "בלי שם"
ראיתי אותך לפני שנה בבית~קפה זה ואחר,וזה לא משנה כי מת עכשיו. גם במסיבות הופעת פתאום מהחשיכה.לא תמיד ראיתי אותך, ולא תמיד מבטינו הצטלבו. וככל שעבר הזמן לא שכחתי,רק זכרתי יותר את מה שאספתי לתוכי ממך וממני מה שיכולתי,רק שיכולתי. הלוואי ותרצי לשמוע ממני שוב ולראות אותי גם. חבל שאת לא פה איתי,את חסרה.חלק ממני היה שם איתך ותמיד יהיה. כמו מסבירה לעצמי שברחתי להיות לבד כרגע,כדי שלא להתבלבל כל כך ושאוכל לבחור אחרת אם אבין שאכן אני~ מכאן~עד~כאן~ולא יותר.ושכזו אשאר גם אם אפרוש את מלוא מופת הכנפיים שלי בכל הכוח,וגם אם אשלח את סיפוריי לכל כיוון. מבטי עדיין עצוב ואני מראה לך את המחיצות שהקמתי לי בבלוטת האצטרובל,אבחנות ברורות שעשיתי בין גוף לנפש כדי שתשמחי בי,כדי שתראי איך גופי יודע לנוע עכשיו בעונג מושלם ממש,בלי חשש להיפגע יותר. על פני ספר הטבע המתמטי הגדול אני מראה לה איך אני בורחת לא כל כך לחשוב,במחיר להיות פחות קיימת, עבורה,ומשתדלת למצוא אצלה רמז לחיוך~שמחה בי? נמשכת אליי? בזה לי על שהיימרתי להבין? ופתאום שיעול קולני מודגש מן החדר הסמוך! אני נבהלת ומייד בודקת: מה בדיוק חשבתי עד לאותו הרגע? האם אמרתי משהו בקול רם? נאנחתי עמוקות? צחקתי? מישהו שמע? מישהו הסגיר?~אני מתעייפת מאוד. נשארתי לשבת ליד השולחן.הרגשתי שבסך הכול אני יכולה להבין. אנשים כל כך רצו לצעוק את הרגעים הכי יפים שלהם החוצה ועכשיו הם מונחים על השולחן שלי במין סטטיסטיקה זולה,ואני אוסיף להם איורים משעשעים ואבין אותם או שלא כל כך. מי שאומר משפטים כאלה בדרך כלל לא חוזר עליהם לעולם,ואי אפשר לבקש ממני שיחזור,ואי אפשר לספר אותם לאיש וכאילו לא נאמרו,כי אולי מי שאמר כבר שכח או אמר לאחרת.גם את~קיטשית שכמותך פעם כשהרגשת שהכול דוהה,כתבת על איזה פתק שלא תשכחי ואוהבת תמיד, ועכשיו תודי שאת לרגע חושבת איך אפשר להעתיק מהפתק אל גלויה ולשלוח מהר למקומון.... ואולי גם היא תקרא ותזהה ותזכור,אבל בטח תצחק ותבוז לי על החשיפה הגסה והמחוללת הזאת עם איור מצחיק בשוליים. עד שהגעת וראיתי אותך הטרידה אותי ההרגשה שלא קורה לי כלום,זאת אומרת~שום דבר שמעניין אותי במיוחד. אבל ככל שעבר הזמן וכלום לא קרה,דווקא התחזקה בי תחושת הביטחון שעומד לקרות סוף סוף משהו מסעיר בחיי,בגלל שזה מה שהסטטיסטיקה מחייבת אחרי תקופת יובש כזאת,או סתם כי איזו השגחה פלאית צריכה לגמול לי על שחיכיתי בסבלנות,לפעמים אפילו חשבתי שהפרס רק הולך ומצטבר ככה שעדיף לחכות עוד, מה שיותר. אולי אי לכך לא ניסיתי לעשות שום דבר איתך ודווקא היית יפה וסקסית נורא. סתם המשכתי להשתעשע בינתיים בכל מה שיכול קצת לרגש ולפתוח אופציות,מבלי להכאיב להן ולי גם גברים. באותה תקופה שלחתי מכתבים פרובוקטיביים,מבריקים ומתפייסים לירחון כלשהו. חברים די התפלאו~"שירי,מה פתאום.... מאוד יפה מה שכתבת... את לא היית רצינית נכון? ממש הגזמת"... ותוך כדי כל זה לא הרגשתי משתטה,רק הרגשתי שאני מטפלת בעצמי היטב. גם עכשיו,כשאני משחזרת,נדמה לי שהיה חשוב לעשות את זה אז כי למדתי להבין שאנשים בוחרים לעצמם למה שאני אומרת להאמין,לפי מה שהם חושבים עליי ממילא. כמה מאמצים שפעם היו חזקים וכנים להיות מובנת, הפכו לי למשחק כזה די יהיר ומצחיק,ובערך אז הגעת אליי בצורה כזאת או אחרת. אני חייבת לציין שגם היום המאמצים הם חזקים וכנים להיות מובנת וזה ממש לא קל לפעמים.גם לאחרים,אחרות. מה בדיוק יש לי לעשות בה? הרגשתי כמו מין אמא שהבת הקטנה שלה מושיטה לה צעצוע ילדות מוכר,תולה בה עיניים ורוצה שתלמדה איך,אבל האמא בכלל לא בטוחה שתצליח להיזכר בכללי המשחק לפני שתתיאש הקטנה ותלך. ואת היית יכולה לפתח איתי בקול את הדימוי הזה לרדיוס של קילומטרים,והאמא הזאת היתה ממצמצת ראשונה בעיניים ומגורשת מהמועדון. היא אולי מכבדת אותי,ואת~נהיית מין משהו בשבילי,גם אם אולי לא הפרס הסופי על הסבלנות שלי שעומדת לפעמים לפקוע... המשך יבוא...
ראיתי אותך לפני שנה בבית~קפה זה ואחר,וזה לא משנה כי מת עכשיו. גם במסיבות הופעת פתאום מהחשיכה.לא תמיד ראיתי אותך, ולא תמיד מבטינו הצטלבו. וככל שעבר הזמן לא שכחתי,רק זכרתי יותר את מה שאספתי לתוכי ממך וממני מה שיכולתי,רק שיכולתי. הלוואי ותרצי לשמוע ממני שוב ולראות אותי גם. חבל שאת לא פה איתי,את חסרה.חלק ממני היה שם איתך ותמיד יהיה. כמו מסבירה לעצמי שברחתי להיות לבד כרגע,כדי שלא להתבלבל כל כך ושאוכל לבחור אחרת אם אבין שאכן אני~ מכאן~עד~כאן~ולא יותר.ושכזו אשאר גם אם אפרוש את מלוא מופת הכנפיים שלי בכל הכוח,וגם אם אשלח את סיפוריי לכל כיוון. מבטי עדיין עצוב ואני מראה לך את המחיצות שהקמתי לי בבלוטת האצטרובל,אבחנות ברורות שעשיתי בין גוף לנפש כדי שתשמחי בי,כדי שתראי איך גופי יודע לנוע עכשיו בעונג מושלם ממש,בלי חשש להיפגע יותר. על פני ספר הטבע המתמטי הגדול אני מראה לה איך אני בורחת לא כל כך לחשוב,במחיר להיות פחות קיימת, עבורה,ומשתדלת למצוא אצלה רמז לחיוך~שמחה בי? נמשכת אליי? בזה לי על שהיימרתי להבין? ופתאום שיעול קולני מודגש מן החדר הסמוך! אני נבהלת ומייד בודקת: מה בדיוק חשבתי עד לאותו הרגע? האם אמרתי משהו בקול רם? נאנחתי עמוקות? צחקתי? מישהו שמע? מישהו הסגיר?~אני מתעייפת מאוד. נשארתי לשבת ליד השולחן.הרגשתי שבסך הכול אני יכולה להבין. אנשים כל כך רצו לצעוק את הרגעים הכי יפים שלהם החוצה ועכשיו הם מונחים על השולחן שלי במין סטטיסטיקה זולה,ואני אוסיף להם איורים משעשעים ואבין אותם או שלא כל כך. מי שאומר משפטים כאלה בדרך כלל לא חוזר עליהם לעולם,ואי אפשר לבקש ממני שיחזור,ואי אפשר לספר אותם לאיש וכאילו לא נאמרו,כי אולי מי שאמר כבר שכח או אמר לאחרת.גם את~קיטשית שכמותך פעם כשהרגשת שהכול דוהה,כתבת על איזה פתק שלא תשכחי ואוהבת תמיד, ועכשיו תודי שאת לרגע חושבת איך אפשר להעתיק מהפתק אל גלויה ולשלוח מהר למקומון.... ואולי גם היא תקרא ותזהה ותזכור,אבל בטח תצחק ותבוז לי על החשיפה הגסה והמחוללת הזאת עם איור מצחיק בשוליים. עד שהגעת וראיתי אותך הטרידה אותי ההרגשה שלא קורה לי כלום,זאת אומרת~שום דבר שמעניין אותי במיוחד. אבל ככל שעבר הזמן וכלום לא קרה,דווקא התחזקה בי תחושת הביטחון שעומד לקרות סוף סוף משהו מסעיר בחיי,בגלל שזה מה שהסטטיסטיקה מחייבת אחרי תקופת יובש כזאת,או סתם כי איזו השגחה פלאית צריכה לגמול לי על שחיכיתי בסבלנות,לפעמים אפילו חשבתי שהפרס רק הולך ומצטבר ככה שעדיף לחכות עוד, מה שיותר. אולי אי לכך לא ניסיתי לעשות שום דבר איתך ודווקא היית יפה וסקסית נורא. סתם המשכתי להשתעשע בינתיים בכל מה שיכול קצת לרגש ולפתוח אופציות,מבלי להכאיב להן ולי גם גברים. באותה תקופה שלחתי מכתבים פרובוקטיביים,מבריקים ומתפייסים לירחון כלשהו. חברים די התפלאו~"שירי,מה פתאום.... מאוד יפה מה שכתבת... את לא היית רצינית נכון? ממש הגזמת"... ותוך כדי כל זה לא הרגשתי משתטה,רק הרגשתי שאני מטפלת בעצמי היטב. גם עכשיו,כשאני משחזרת,נדמה לי שהיה חשוב לעשות את זה אז כי למדתי להבין שאנשים בוחרים לעצמם למה שאני אומרת להאמין,לפי מה שהם חושבים עליי ממילא. כמה מאמצים שפעם היו חזקים וכנים להיות מובנת, הפכו לי למשחק כזה די יהיר ומצחיק,ובערך אז הגעת אליי בצורה כזאת או אחרת. אני חייבת לציין שגם היום המאמצים הם חזקים וכנים להיות מובנת וזה ממש לא קל לפעמים.גם לאחרים,אחרות. מה בדיוק יש לי לעשות בה? הרגשתי כמו מין אמא שהבת הקטנה שלה מושיטה לה צעצוע ילדות מוכר,תולה בה עיניים ורוצה שתלמדה איך,אבל האמא בכלל לא בטוחה שתצליח להיזכר בכללי המשחק לפני שתתיאש הקטנה ותלך. ואת היית יכולה לפתח איתי בקול את הדימוי הזה לרדיוס של קילומטרים,והאמא הזאת היתה ממצמצת ראשונה בעיניים ומגורשת מהמועדון. היא אולי מכבדת אותי,ואת~נהיית מין משהו בשבילי,גם אם אולי לא הפרס הסופי על הסבלנות שלי שעומדת לפעמים לפקוע... המשך יבוא...
