נתושקי????
- פותח הנושא תמי ס
- פורסם בתאריך
אני כאן...../images/Emo124.gif
הי תמי, תודה תודה שהרגשת בחסרוני ועוד יותר תודה ש"קראת" לי וגרמת לי להחליט לחזור... אני אנסה להסביר את פשר ה"היעלמות"... מרגע שיצאתי מהבית של קשת אחרי המפגש אני מתלבטת מה לכתוב ואיך לכתוב ואם בכלל... איך להסביר את מה שהרגשתי בלי להסתכן בכך שלא אובן נכון... ולכן, לקחתי לי קצת זמן וקצת נעלמתי, חושבת ביני לבין עצמי מה יהיה נכון יותר לעשות - לוותר ולהעלם מכאן או להמשיך במינון נמוך או אולי דווקא גבוה? אז אני אנסה להסביר ומקווה שזה ייצא נכון ויובן נכון ולא יפגע באף אחת. הגעתי למפגש הפורום עם המון התרגשות והמון ציפיות ובלי לדעת בעצם מה מצפה לי ואיך מפגש כזה בכלל מתנהל, אבל עם המון רצון להכיר אתכן ולחלוק ולתמוך ולהיתמך. כמה שבועות לפני כן, כשמצאתי את הפורום הזה לגמרי במקרה - זו הייתה הפעם הראשונה מאז שאיבדתי את יובל שלי, לפני כמעט שש שנים וחצי, שמצאתי אחיות לכאב, שמצאתי מקום שבו הרגשתי שייכת במובן הכי עמוק, שייכת כי רק כאן באמת באמת יכולים להבין את הכאב והצער, את הגעגועים שמאיימים לקרוע את הלב לגזרים, את המשמעות והמימדים של האובדן וגם של האושר שבא אחריו, מבלי שיוכל למחוק ולפצות על הילד שאיננו. רק כאן ישנן נשים שיודעות עד כמה זה לא מובן מאליו להיות אמא לילדים חיים ובריאים (טפו!). קראתי את ההודעות שלכן במשך כמה וכמה ימים והתרשמתי עמוקות - מהרגישות והאמפתיה, מהחוכמה ומן הפירגון והחברות המדהימה, שעולה מכתיבתכן זו לזו, ו... כל כך רציתי להיות שייכת לזה. לקח עוד כמה ימים עד שהחלטתי לכתוב ולהציג את עצמי וקיבלתן אותי בזרועות פתוחות, וזה היה נעים ומרגש ומאוד ציפיתי לפגוש אתכן פנים אל פנים. ואז - הגיע המפגש... כולכן הגעתן עם התינוקות המקסימים שלכן והייתן מאוד נרגשות ושמחות לפגוש זו את זו מחדש ואני מצאתי את עצמי מרגישה "בחוץ", לא שייכת, זרה ואולי אפילו לא רצויה, והתאכזבתי וגם קצת נפגעתי... ונסעתי הביתה בתחושה שזו הייתה טעות להגיע לשם ושאולי זה לא המקום שלי, למרות הכל... והחלטתי לקחת לי קצת זמן ומרחק לחשוב ולעכל. אבל, כמובן שהייתי כאן כל יום וקראתי כל הודעה והתעדכנתי בשלומכן, דואגת לחולים הקטנים, ונבהלת מאהילים נופלים ושמחה על חמודה אחת שסוף סוף חזרה הביתה...וממשיכה לחשוב שאתן מקסימות ורגישות וחכמות... ואני יודעת שאף אחת מכן לא התכוונה לפגוע בי ושפשוט הייתן שקועות בשמחת המפגש ובתינוקות המדהימים והמדהימות ואותי אינכן מכירות עדיין וחלקכן (או אולי רובכן) כלל לא ידעתן מי אני ומה אני עושה שם (ועוד בלי תינוק
) ובכל זאת לא יכולתי להפסיק לחוש את תחושת הדחייה וחוסר השייכות, וזו הייתה הרגשה מאוד לא נעימה (ולא מוכרת, יש להודות), שלקח לי זמן להרגע ממנה. אז... הנה אני כאן... מרגישה יותר טוב ומאד מודה לך, תמי יקרה, על שהרגשת בחסרוני וטרחת לדרוש בשלומי ולגרום לי "לצאת מהמחבוא". עוד לא ממש יודעת איך לעשות את הדרך חזרה... אולי אמצא כוחות וזמן לכתוב את סיפורנו וכך תוכלו להכיר אותי קצת יותר טוב. אולי... מה אתן אומרות?
הי תמי, תודה תודה שהרגשת בחסרוני ועוד יותר תודה ש"קראת" לי וגרמת לי להחליט לחזור... אני אנסה להסביר את פשר ה"היעלמות"... מרגע שיצאתי מהבית של קשת אחרי המפגש אני מתלבטת מה לכתוב ואיך לכתוב ואם בכלל... איך להסביר את מה שהרגשתי בלי להסתכן בכך שלא אובן נכון... ולכן, לקחתי לי קצת זמן וקצת נעלמתי, חושבת ביני לבין עצמי מה יהיה נכון יותר לעשות - לוותר ולהעלם מכאן או להמשיך במינון נמוך או אולי דווקא גבוה? אז אני אנסה להסביר ומקווה שזה ייצא נכון ויובן נכון ולא יפגע באף אחת. הגעתי למפגש הפורום עם המון התרגשות והמון ציפיות ובלי לדעת בעצם מה מצפה לי ואיך מפגש כזה בכלל מתנהל, אבל עם המון רצון להכיר אתכן ולחלוק ולתמוך ולהיתמך. כמה שבועות לפני כן, כשמצאתי את הפורום הזה לגמרי במקרה - זו הייתה הפעם הראשונה מאז שאיבדתי את יובל שלי, לפני כמעט שש שנים וחצי, שמצאתי אחיות לכאב, שמצאתי מקום שבו הרגשתי שייכת במובן הכי עמוק, שייכת כי רק כאן באמת באמת יכולים להבין את הכאב והצער, את הגעגועים שמאיימים לקרוע את הלב לגזרים, את המשמעות והמימדים של האובדן וגם של האושר שבא אחריו, מבלי שיוכל למחוק ולפצות על הילד שאיננו. רק כאן ישנן נשים שיודעות עד כמה זה לא מובן מאליו להיות אמא לילדים חיים ובריאים (טפו!). קראתי את ההודעות שלכן במשך כמה וכמה ימים והתרשמתי עמוקות - מהרגישות והאמפתיה, מהחוכמה ומן הפירגון והחברות המדהימה, שעולה מכתיבתכן זו לזו, ו... כל כך רציתי להיות שייכת לזה. לקח עוד כמה ימים עד שהחלטתי לכתוב ולהציג את עצמי וקיבלתן אותי בזרועות פתוחות, וזה היה נעים ומרגש ומאוד ציפיתי לפגוש אתכן פנים אל פנים. ואז - הגיע המפגש... כולכן הגעתן עם התינוקות המקסימים שלכן והייתן מאוד נרגשות ושמחות לפגוש זו את זו מחדש ואני מצאתי את עצמי מרגישה "בחוץ", לא שייכת, זרה ואולי אפילו לא רצויה, והתאכזבתי וגם קצת נפגעתי... ונסעתי הביתה בתחושה שזו הייתה טעות להגיע לשם ושאולי זה לא המקום שלי, למרות הכל... והחלטתי לקחת לי קצת זמן ומרחק לחשוב ולעכל. אבל, כמובן שהייתי כאן כל יום וקראתי כל הודעה והתעדכנתי בשלומכן, דואגת לחולים הקטנים, ונבהלת מאהילים נופלים ושמחה על חמודה אחת שסוף סוף חזרה הביתה...וממשיכה לחשוב שאתן מקסימות ורגישות וחכמות... ואני יודעת שאף אחת מכן לא התכוונה לפגוע בי ושפשוט הייתן שקועות בשמחת המפגש ובתינוקות המדהימים והמדהימות ואותי אינכן מכירות עדיין וחלקכן (או אולי רובכן) כלל לא ידעתן מי אני ומה אני עושה שם (ועוד בלי תינוק
../images/Emo140.gifידעתי!../images/Emo24.gif
ולא בנימה פולנית, אלא פשוט ידעתי שקרה משהו בזמן המפגש שפגע בך. כל כך לא רציתי שזה יקרה, את אשה חמה ומקסימה, נורא רע לי שכך את מרגישה. כשהגעתי, היית כבר שם, ראשונה, התחלנו לדבר ואז אט אט החלו כולן להגיע עם התינוקות, ההמולה הייתה גדולה, מפעם לפעם העפתי עין וראיתי אותך מתרחקת-נסגרת מרגישה לא שייכת, ולא ידעתי מה לעשות על מנת לתת לך להרגיש רצויה, ואת רצויה ועוד איך רצויה!!! אני רוצה רגע לנסות ולהסביר, כולנו מכירות זו את זו עוד מתקופת האבדן ומתקופת ההריון, נפגשנו הרבה פעמים, גם לפני ההריונות וגם במהלך ההריונות, ועתה להיפגש יחד עם כל יצירות המופת בזרועותינו זה כל כך מרגש, ואנו עסוקות בלראות ולהיראות, לבחון זו את הפלא של זו, ובכלל, מפגש עם הקטנים הוא שונה ממפגש בלעדיהם, השיחות הן שונות כי אנו עסוקות בהם ולא יכולות לדבר ממש על הכל כמו כאן בפורום, ואת שהגעת ללא הקטנים הרגשת בצד. ראיתי כשפנית ללכת, בסתר ליבי קיוויתי שאני טועה ואת פשוט יוצאת מוקדם יותר כי יש לך נסיעה ארוכה הביתה, אבל היה לי ברור שקרה משהו ובעצם אינך מוצאת את מקומך. מאז חיכיתי לראות אם תכתבי דבר מה, קיויתי שתוכיחי שאני טועה, כל כך רע לי שגרמתי/גרמנו לך להרגיש רע, אף אחת לא התכוונה לכך. אנא, אנא, אל תוותרי עלינו, את רצויה כאן, אפילו מאד.
ולא בנימה פולנית, אלא פשוט ידעתי שקרה משהו בזמן המפגש שפגע בך. כל כך לא רציתי שזה יקרה, את אשה חמה ומקסימה, נורא רע לי שכך את מרגישה. כשהגעתי, היית כבר שם, ראשונה, התחלנו לדבר ואז אט אט החלו כולן להגיע עם התינוקות, ההמולה הייתה גדולה, מפעם לפעם העפתי עין וראיתי אותך מתרחקת-נסגרת מרגישה לא שייכת, ולא ידעתי מה לעשות על מנת לתת לך להרגיש רצויה, ואת רצויה ועוד איך רצויה!!! אני רוצה רגע לנסות ולהסביר, כולנו מכירות זו את זו עוד מתקופת האבדן ומתקופת ההריון, נפגשנו הרבה פעמים, גם לפני ההריונות וגם במהלך ההריונות, ועתה להיפגש יחד עם כל יצירות המופת בזרועותינו זה כל כך מרגש, ואנו עסוקות בלראות ולהיראות, לבחון זו את הפלא של זו, ובכלל, מפגש עם הקטנים הוא שונה ממפגש בלעדיהם, השיחות הן שונות כי אנו עסוקות בהם ולא יכולות לדבר ממש על הכל כמו כאן בפורום, ואת שהגעת ללא הקטנים הרגשת בצד. ראיתי כשפנית ללכת, בסתר ליבי קיוויתי שאני טועה ואת פשוט יוצאת מוקדם יותר כי יש לך נסיעה ארוכה הביתה, אבל היה לי ברור שקרה משהו ובעצם אינך מוצאת את מקומך. מאז חיכיתי לראות אם תכתבי דבר מה, קיויתי שתוכיחי שאני טועה, כל כך רע לי שגרמתי/גרמנו לך להרגיש רע, אף אחת לא התכוונה לכך. אנא, אנא, אל תוותרי עלינו, את רצויה כאן, אפילו מאד.
סליחה..../images/Emo52.gif
רוצה להתנצל גם על מה שקרה במפגש. קראתי את מה שכתבה תמי ומסכימה עם כל מילה שלה. למפגש עם ילדים יש אכן דינמיקה מסויימת, שבאמת מתרכזת בילדים יותר ופחות בהורים. סליחה אם גרמנו לך להרגיש בחוץ, זו ממש לא היתה הכוונה. נראה לי שיש עכשיו סיבה מצויינת למפגש נוסף בקרוב, זה ויוגי שהחליט להוציא לנו שן פתאום באמצע המפגש. וחוץ מזה...
רוצה להתנצל גם על מה שקרה במפגש. קראתי את מה שכתבה תמי ומסכימה עם כל מילה שלה. למפגש עם ילדים יש אכן דינמיקה מסויימת, שבאמת מתרכזת בילדים יותר ופחות בהורים. סליחה אם גרמנו לך להרגיש בחוץ, זו ממש לא היתה הכוונה. נראה לי שיש עכשיו סיבה מצויינת למפגש נוסף בקרוב, זה ויוגי שהחליט להוציא לנו שן פתאום באמצע המפגש. וחוץ מזה...
תמי, תודה!!! דבריך ריגשו אותי מאוד
תודה על החום והאכפתיות ועל מתן התחושה שאני רצויה כאן. אחרי ששלחתי את התשובה לקריאתך התחרטתי מעט על החשיפה ולא ידעתי אם עשיתי את הדבר הנכון. אבל, לאור תגובתך החמה והתגובות המחבקות והמקבלות של כולן אני חושבת שאולי טוב שהנושא עלה, לא רק בגללי (למרות שאני באמת מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו ומודה לכולכן) אלא בגלל שכנראה זו תחושה שמאפיינת כמעט כל מפגש ראשון של משתתפת חדשה עם הקבוצה הותיקה והמגובשת ואולי זה משהו שהמודעות אליו תאפשר גם התאמת ציפיות וגם התייחסות מעט שונה למצטרפות במפגשים הבאים. אני בהחלט מבינה שהמפגש עם הקטנטנים מרגש וגם מעסיק ולא מאפשר הרבה שיחות עומק, אולי זו הייתה טעות שלי לצפות למשהו אחר בהרכב "רב-תינוקי" שכזה. בכל אופן, אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לבטא את מה שחשתי ועוד יותר שמחה על התגובות המקסימות של כולן. תודה תמי, כבר אמרתי?
תודה על החום והאכפתיות ועל מתן התחושה שאני רצויה כאן. אחרי ששלחתי את התשובה לקריאתך התחרטתי מעט על החשיפה ולא ידעתי אם עשיתי את הדבר הנכון. אבל, לאור תגובתך החמה והתגובות המחבקות והמקבלות של כולן אני חושבת שאולי טוב שהנושא עלה, לא רק בגללי (למרות שאני באמת מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו ומודה לכולכן) אלא בגלל שכנראה זו תחושה שמאפיינת כמעט כל מפגש ראשון של משתתפת חדשה עם הקבוצה הותיקה והמגובשת ואולי זה משהו שהמודעות אליו תאפשר גם התאמת ציפיות וגם התייחסות מעט שונה למצטרפות במפגשים הבאים. אני בהחלט מבינה שהמפגש עם הקטנטנים מרגש וגם מעסיק ולא מאפשר הרבה שיחות עומק, אולי זו הייתה טעות שלי לצפות למשהו אחר בהרכב "רב-תינוקי" שכזה. בכל אופן, אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לבטא את מה שחשתי ועוד יותר שמחה על התגובות המקסימות של כולן. תודה תמי, כבר אמרתי?
../images/Emo24.gif חייבת להגיב
נתושקי, את מתארת חוויות מאוד דומות לאלו שאני הרגשתי אחרי המפגש הראשון שלי, ואני יודעת שאני לא היחידה ובעבר אפילו נהלתי עם טינקר כמה שיחות בנושא, לגבי בנות שמרגישות שיש מעין "קליקה" סגורה. הגעתי למפגש הראשון מאוד מאוד סקרנית להכיר את הנשים שמאחורי הניקים. זה היה כבר אחרי שישה חודשים של השתתפות פעילה בפורום (אז זה היה עדיין אובדן) וגם אני הרגשתי לא שייכת. לכולן היה עבר משותף והרגשתי מנותקת. גם ככה אני מאוד ביישנית והרגשתי שצריך "להידחף" כדי שירגישו בי.אני יודעת שמדובר רק בתחושות סוביקטיביו שלי ואני כלל לא מעלה על דעתי שזה היה בכוונה שכן אני מכירה את הנשים הרגישות שכאן. ובכל זאת, לא הצלחתי ולא רציתי להתנתק מהפורום ומהבנות המקסימות שבו. החלטתי לנסות להגיע למפגש נוסף ובפעם השניה הרגשתי כבר הרבה יותר נוח ומאז כבר הספקתי להשתתף במפגש נוסף ואני מקווה שיהיו נוספים. מה שאני רוצה לומר: קודם כל , אני חושבת שהתחושות האלה טבעיות, ולמרות שישנו קשר אמיץ בעולם הוירטואלי, למפגש פנים מול פנים יש אופי שונה.בהתחלה יש קצת גישושים והיכרות וככל שמכירים מרגישים נוח יותר. דבר שני, אני מאוד מקווה שלא תרימי ידיים ותוותרי גם בעולם הוירטואלי וגם בעולם האמיתי. אולי תנסי להגיע לעוד מפגש ותראי אם את מרגישה יותר נוח. המשתתפות כאן הן באמת קבוצה יוצאת דופן של נשים רגישה ואמפטית ששמחה לקבל כל חברה חדשה.
נתושקי, את מתארת חוויות מאוד דומות לאלו שאני הרגשתי אחרי המפגש הראשון שלי, ואני יודעת שאני לא היחידה ובעבר אפילו נהלתי עם טינקר כמה שיחות בנושא, לגבי בנות שמרגישות שיש מעין "קליקה" סגורה. הגעתי למפגש הראשון מאוד מאוד סקרנית להכיר את הנשים שמאחורי הניקים. זה היה כבר אחרי שישה חודשים של השתתפות פעילה בפורום (אז זה היה עדיין אובדן) וגם אני הרגשתי לא שייכת. לכולן היה עבר משותף והרגשתי מנותקת. גם ככה אני מאוד ביישנית והרגשתי שצריך "להידחף" כדי שירגישו בי.אני יודעת שמדובר רק בתחושות סוביקטיביו שלי ואני כלל לא מעלה על דעתי שזה היה בכוונה שכן אני מכירה את הנשים הרגישות שכאן. ובכל זאת, לא הצלחתי ולא רציתי להתנתק מהפורום ומהבנות המקסימות שבו. החלטתי לנסות להגיע למפגש נוסף ובפעם השניה הרגשתי כבר הרבה יותר נוח ומאז כבר הספקתי להשתתף במפגש נוסף ואני מקווה שיהיו נוספים. מה שאני רוצה לומר: קודם כל , אני חושבת שהתחושות האלה טבעיות, ולמרות שישנו קשר אמיץ בעולם הוירטואלי, למפגש פנים מול פנים יש אופי שונה.בהתחלה יש קצת גישושים והיכרות וככל שמכירים מרגישים נוח יותר. דבר שני, אני מאוד מקווה שלא תרימי ידיים ותוותרי גם בעולם הוירטואלי וגם בעולם האמיתי. אולי תנסי להגיע לעוד מפגש ותראי אם את מרגישה יותר נוח. המשתתפות כאן הן באמת קבוצה יוצאת דופן של נשים רגישה ואמפטית ששמחה לקבל כל חברה חדשה.
נועה, שוב תודה על התגובה הכנה
והמשתפת. באמת עוזר לדעת שלא רק אני חוויתי את המפגש הראשון באופן הזה. שוב - ברור לי שאף אחת לא התכוונה לפגוע וברור לי עכשיו ממה נבעו הדברים. האכזבה שלי נבעה דווקא מן העובדה שידעתי עם אילו נשים חכמות ורגישות ואמפתיות אני עומדת להיפגש... אבל כנראה שכפי שאת כותבת, המעבר הראשון מהמדיום הוירטואלי לפגישה פנים אל פנים מלווה במבוכה ובקשיים, שניתן להתגבר עליהם, אם מעזים לנסות שוב. אולי בזכות העידוד שלך ושל האחרות גם אני אעז, למרות שלא חשבתי שיש סיכוי. אז... נתראה?
והמשתפת. באמת עוזר לדעת שלא רק אני חוויתי את המפגש הראשון באופן הזה. שוב - ברור לי שאף אחת לא התכוונה לפגוע וברור לי עכשיו ממה נבעו הדברים. האכזבה שלי נבעה דווקא מן העובדה שידעתי עם אילו נשים חכמות ורגישות ואמפתיות אני עומדת להיפגש... אבל כנראה שכפי שאת כותבת, המעבר הראשון מהמדיום הוירטואלי לפגישה פנים אל פנים מלווה במבוכה ובקשיים, שניתן להתגבר עליהם, אם מעזים לנסות שוב. אולי בזכות העידוד שלך ושל האחרות גם אני אעז, למרות שלא חשבתי שיש סיכוי. אז... נתראה?
אמא של פילפילון
New member
../images/Emo122.gif אוי פלוס ברכה ../images/Emo49.gif
נתושקי, מצטערת שככה חשת (אבל בטח שלא מתווכחת עם ההרגשה) ומבינה אותך מאוד. אמנם, לא הייתי במפגש, לצערי, אבל אני מכירה את הדינמיקה, וכמו שתיארו לך, מפגש עם ילדים שונה מאוד ממפגש בלעדיהם ( שהוא הרבה יותר אינטימי ואפילו מאפשר לנהל שיחה של יותר משני משפטים). בנוסף, יש קצת הלם של "בליינד דייט" ועוד כזה המוני. אני מבטיחה שבפעם הבאה יהיה טוב יותר. ככה זה אצל כולן. ולעניין הברכה: אני חושבת שטרם היית בפורום כשעשינו התפקדות ימי הולדת (זה מיד יתוקן, בשרשור נפרד) אני מנצלת את השרשור כדי לאחל ל
שלך , באיחור של יומיים, יום הולדת שמח, שיפתח שנה של שמחות, בריאות ואושר
. ומאחלת לך כאמא, להתברך בילדיך, באהבתכם ההדדית ובכל הטוב שיש
נתושקי, מצטערת שככה חשת (אבל בטח שלא מתווכחת עם ההרגשה) ומבינה אותך מאוד. אמנם, לא הייתי במפגש, לצערי, אבל אני מכירה את הדינמיקה, וכמו שתיארו לך, מפגש עם ילדים שונה מאוד ממפגש בלעדיהם ( שהוא הרבה יותר אינטימי ואפילו מאפשר לנהל שיחה של יותר משני משפטים). בנוסף, יש קצת הלם של "בליינד דייט" ועוד כזה המוני. אני מבטיחה שבפעם הבאה יהיה טוב יותר. ככה זה אצל כולן. ולעניין הברכה: אני חושבת שטרם היית בפורום כשעשינו התפקדות ימי הולדת (זה מיד יתוקן, בשרשור נפרד) אני מנצלת את השרשור כדי לאחל ל
אמא של פילפילון - תודה כפולה
גם על התגובה החמה והמבינה וגם על הברכות היפות לי ולאוצרון שלי, שחוגג קורן מאושר וגאה בעצמו עד מאוד ומזכיר בכל הקשר אפשרי את היותו "ילד גדול, בן חמש..." בתור אחת ש"דבוקה" לחצי שלה מגיל 19 ומעולם לא חוותה "בליינד-דייט" זוגי זה קצת מוזר לי לעשות זאת לראשונה בגיל 36, ועוד עם חבורה של נשים עם תינוקות
, אבל אם ככה זה מרגיש... אז אני עוד יותר שמחה שלא התנסיתי בזה עד היום (ב"בליינד דייט" אני מתכוונת). וברצינות - גם אני הגדרתי את המפגש הזה כ"פגישה עיוורת" מרובת משתתפות, שבה אני הייתי היחידה (כך חשבתי) שלא מכירה אף אחת ואכן זה היה קצת הלם, שמשום מה לא ציפיתי לו (חסרת נסיון, כמו שאמרתי
). אבל ההלם כבר עבר ועכשיו הרבה יותר טוב. תודה. ובאשר לימי ההולדת - אענה בשרשור המתאים...
גם על התגובה החמה והמבינה וגם על הברכות היפות לי ולאוצרון שלי, שחוגג קורן מאושר וגאה בעצמו עד מאוד ומזכיר בכל הקשר אפשרי את היותו "ילד גדול, בן חמש..." בתור אחת ש"דבוקה" לחצי שלה מגיל 19 ומעולם לא חוותה "בליינד-דייט" זוגי זה קצת מוזר לי לעשות זאת לראשונה בגיל 36, ועוד עם חבורה של נשים עם תינוקות
מפגש ראשון זה ככה
גם אני הרגשתי קצת אאוט במפגש הראשון שנכחתי בו. להגיע בלי להכיר ממש אף אחת, זה נורא קשה. מלבד זאת אני סובלת מדיסלקציית-שמות מיוחדת, כך שלא משנה כמה פעמים יגידו לי את השם - זה עדין לא נקלט, וכך חלק גדול מהמפגש מצאתי את עצמי בוהה באוויר, מנסה להיזכר מי זאת הבחורה שמולי, ומה אפשר לומר לה. חבל שאי אפשר להתחיל ישר מהמפגש השני
הוא כבר הרבה יותר נחמד.
גם אני הרגשתי קצת אאוט במפגש הראשון שנכחתי בו. להגיע בלי להכיר ממש אף אחת, זה נורא קשה. מלבד זאת אני סובלת מדיסלקציית-שמות מיוחדת, כך שלא משנה כמה פעמים יגידו לי את השם - זה עדין לא נקלט, וכך חלק גדול מהמפגש מצאתי את עצמי בוהה באוויר, מנסה להיזכר מי זאת הבחורה שמולי, ומה אפשר לומר לה. חבל שאי אפשר להתחיל ישר מהמפגש השני
אוף כמה חבל
שאני לא שמתי לב לזה במפגש. כל המפגש חיפשתי עם מי לדבר ולא מצאתי את עצמי, כולם עסוקות עם התינוקות או עם העוגות ומאוד רציתי יותר מזה... סתם שיחה שלא מוגבלת ב:" מה עניינים מה שלומך איך הוא גדל!!! ומה עם... תזהרי הוא הולך לפול!!!!!....." ומזה נגמרה שיחת הנפש העמוקה. ובאמת רציתי קצת יותר גם. ישבתי לי על הספה עם עדן ומצאתי את עצמי שם לבד. אז את רואה שגם לותיקה בפורום זה יכול להיות. האמת שכבר כמה מפגשים זה קורה לי אבל אני חוזרת כל פעם כי אני כל כך נהנית מלראות את הקטנטנים שגדלים. אני ממש כאסת על עצמי שלא שמתי לב שאת בודדה כי כל פעם ראיתי אותך מדברת עם מישהו (או שהיה נדמה לי??) אבל אני גם די ביישנית ולא אוהבת להתפרץ ככה לאנשים ולהתחיל לשוחח עימם בלי שהזמינו אותי לשיחה(חינוך אירופאי, מה לעשות?). אני מאוד מקווה שתרגישי אחרת במפגש הבא, ובכל אופן שתמשיכי להיות איתנו כאן.
שאני לא שמתי לב לזה במפגש. כל המפגש חיפשתי עם מי לדבר ולא מצאתי את עצמי, כולם עסוקות עם התינוקות או עם העוגות ומאוד רציתי יותר מזה... סתם שיחה שלא מוגבלת ב:" מה עניינים מה שלומך איך הוא גדל!!! ומה עם... תזהרי הוא הולך לפול!!!!!....." ומזה נגמרה שיחת הנפש העמוקה. ובאמת רציתי קצת יותר גם. ישבתי לי על הספה עם עדן ומצאתי את עצמי שם לבד. אז את רואה שגם לותיקה בפורום זה יכול להיות. האמת שכבר כמה מפגשים זה קורה לי אבל אני חוזרת כל פעם כי אני כל כך נהנית מלראות את הקטנטנים שגדלים. אני ממש כאסת על עצמי שלא שמתי לב שאת בודדה כי כל פעם ראיתי אותך מדברת עם מישהו (או שהיה נדמה לי??) אבל אני גם די ביישנית ולא אוהבת להתפרץ ככה לאנשים ולהתחיל לשוחח עימם בלי שהזמינו אותי לשיחה(חינוך אירופאי, מה לעשות?). אני מאוד מקווה שתרגישי אחרת במפגש הבא, ובכל אופן שתמשיכי להיות איתנו כאן.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.