חברים! עזרה!
- פותח הנושא שירה בלטר
- פורסם בתאריך
לוחמים לא בוכים?
אכן, נושא מעניין ומסקרן. נראה לי שמאחורי תפיסה זו עומדת תפיסה כי לוחם העומד על צדקת דרכו,יקבל כל דבר שעליו לעשות בדרך להשגת מטרתו בשמחה,או לפחות בשיויון נפש כלשהו. אם זה מוביל אותו למטרה- והמטרה הרי צודקת ומחויבת - הרי שיש לעשות את זה וזהו,בלי לחשוב אחורה אח"כ,בלי להסתכל על זה במבט בוחן מוסרית,נפשית,בלי התלבטויות או קשיים מוסריים כלשהם. פשוט כך, לא משנה כמה זה קשה. האם זה נכון? לפי דעתי,כבר מזמן לא. עולם שבו לוחם מבין שלמרות שהוא חייב לעשות את מה שהוא עושה, זה גם לא תמיד כ"כ מוסרי - בין אם זה לקפח חיי אדם,לפגוע בחיי אזרחים, לפגוע בשלמותו של אדם אחר מבחינה גופנית או נפשית, הוא עולם מתוקן יותר. נאמר את זה ככה: לוחם אטום נפשית,אטום מוסרית, הוא לוחם מתוכנת שבשם המטרה שלו יעשה הכל - הרבה פעמים גם דברים שאפשר היה להימנע מהם,כולל פגיעה באחרים שאפשר היה להסתדר גם בלעדיה. לוחם שבוכה הוא הלוחם שבעצם אומר - אני יודע שעשיתי דבר טוב, אבל בכל זאת,חבל לי מאוד על זה שבכלל נקלעתי למצב שבו הייתי צריך לפגוע באחרים. לוחם שבוכה הוא גם זה שמודע לכך שכל פגיעה שהוא פוגע באדם אחר,משפיעה עליו בדרך כלשהי,משחיתה אותו במידה זו או אחרת והופכת אותו לגס ומחוספס יותר מבחינה מוסרית. על זה יורדות בקרבו הדמעות ועל זה ראוי להן בהחלט לרדת. לוחם שלא בוכה בקרבו מפחיד אותי,כיוון שהוא איבד חלק מאנושיותו,חלק מהחמלה הטבעית שלו. מצד שני,לא תמיד יש מקום לבכי מוחצן וקולני,כיוון שזה מחליש מנטלית ומורלית את הסביבה,מה שעלול להביא לפגיעה של ממש בכושר העמידה וחוסן המשך המאבק. יניב.
אכן, נושא מעניין ומסקרן. נראה לי שמאחורי תפיסה זו עומדת תפיסה כי לוחם העומד על צדקת דרכו,יקבל כל דבר שעליו לעשות בדרך להשגת מטרתו בשמחה,או לפחות בשיויון נפש כלשהו. אם זה מוביל אותו למטרה- והמטרה הרי צודקת ומחויבת - הרי שיש לעשות את זה וזהו,בלי לחשוב אחורה אח"כ,בלי להסתכל על זה במבט בוחן מוסרית,נפשית,בלי התלבטויות או קשיים מוסריים כלשהם. פשוט כך, לא משנה כמה זה קשה. האם זה נכון? לפי דעתי,כבר מזמן לא. עולם שבו לוחם מבין שלמרות שהוא חייב לעשות את מה שהוא עושה, זה גם לא תמיד כ"כ מוסרי - בין אם זה לקפח חיי אדם,לפגוע בחיי אזרחים, לפגוע בשלמותו של אדם אחר מבחינה גופנית או נפשית, הוא עולם מתוקן יותר. נאמר את זה ככה: לוחם אטום נפשית,אטום מוסרית, הוא לוחם מתוכנת שבשם המטרה שלו יעשה הכל - הרבה פעמים גם דברים שאפשר היה להימנע מהם,כולל פגיעה באחרים שאפשר היה להסתדר גם בלעדיה. לוחם שבוכה הוא הלוחם שבעצם אומר - אני יודע שעשיתי דבר טוב, אבל בכל זאת,חבל לי מאוד על זה שבכלל נקלעתי למצב שבו הייתי צריך לפגוע באחרים. לוחם שבוכה הוא גם זה שמודע לכך שכל פגיעה שהוא פוגע באדם אחר,משפיעה עליו בדרך כלשהי,משחיתה אותו במידה זו או אחרת והופכת אותו לגס ומחוספס יותר מבחינה מוסרית. על זה יורדות בקרבו הדמעות ועל זה ראוי להן בהחלט לרדת. לוחם שלא בוכה בקרבו מפחיד אותי,כיוון שהוא איבד חלק מאנושיותו,חלק מהחמלה הטבעית שלו. מצד שני,לא תמיד יש מקום לבכי מוחצן וקולני,כיוון שזה מחליש מנטלית ומורלית את הסביבה,מה שעלול להביא לפגיעה של ממש בכושר העמידה וחוסן המשך המאבק. יניב.
"הלוחם החומל" - אין כאן סתירה.
ואין כל קשר ל-"מתוכנת בשם המטרה שלו". אני לוחם (נגיד...
), שעשה את הברירה והבחירה שלו, והחליט שהוא נלחם. זהו!, מרגע זה נגמרו הספקות והפיקפוקים. מרגע זה - אני נלחם. פיקפוק וספק, עכשיו, יביאו להפסדי! את הפיקפוק, ההירהורים (בדבר נכונות המטרה וכו') וההתלבטויות יש לעשות לפני היציאה לקרב. מכאן ואילך - אני נלחם! ואף אם יש "רגעי חמלה" - עלי לזכור את הסיבה (ליציאה לקרב). החמלה לא סותרת (ולא עוצרת) את הקרב. הקרב מסתיים כשהשיג את מטרתו. באהבה
ואין כל קשר ל-"מתוכנת בשם המטרה שלו". אני לוחם (נגיד...
המיאו המכבה
New member
לדעתי...
לוחם שלא מוציא החוצה את צרותיו בכל דרך שהיא, כולל בכי, הוא לוחם שבזמן קרב לא יהיה שקול, אלא אגרסיבי ועצבני, מפני שיש הרבה עול שעצור בתוכו. כאשר לוחם בזירה מפסיד, זה לא סוף העולם, אבל זה עדיין עצוב כי פיספסת את מה שעבדת עליו במשך זמן רב, אבל אל לנו להשוות קרב זירה לקרב מציאותי, שכן בקרב מציאותי, כמו שנזכר קודם, בקרב מציאותי (ברחוב או במלחמה) אנשים חפים מפשע יכולים להיפגע. במקרה כזה המצפון של הלוחם (שלא אמור להיות מפותח במיוחד, לדעתי) צריך להתחיל לפעול, אבל לא בצורה משמעותית, אלא בצורה שתפעיל את ההיגיון שלו בפעם הבאה שיתקיף במקום ציבורי. במקרה כזה לוחם עם ניסיון באמת יעשה את הנ"ל, אך לוחם בלי ניסיון, שעוד לא התנסה כל-כך בהרג, ובמיוחד לא של אנשים חפים מפשע, עשוי לבכות בפעם הראשונה והשניה ולאחר מכן הוא יהפך ללוחם מנוסה. עוד עניין שאפשר לייחס לעניין המנוסה והבלתי מנוסה הוא עניין ההרג הכללי. כאשר לוחם בלתי מנוסה (גם שכיר חרב) יהרוג את ה"טרף" שלו בפעם הראשונה, הוא ירגיש איזה משהו בלב, ואחרי זה, כאשר הוא יהיה לבד, הוא ילך ויוציא את זה בבכי. אני לא מדבר פה על כל הלוחמים, אלא על הרגשניים קמעה שבניהם. לאחר אותו הרג ראשון הלוחם יבחר להישאר או לעזוב את אותה "עבודה". זהו למעשה המבחן הראשון שהלוחם מציב לעצמו וצריך לעבור אותו. לסיכום - גם לוחמים הם בני אדם, וכל בני האדם בוכים. בטקסט שלמעלה דובר על לוחמים בלתי מנוסים שבוכים, אך גם לוחמים שחרבם מגואלת בדם בוכים. בכי הוא מצב של שחרור לחץ, וכמו מכונות קיטור, גם בני אדם צריכים להוציא לחץ. אינני יודע הרבה על טאי-צ'י, אך לפי ידיעתי המועטה טאי צ'י הוא דרך לשחרור הגוף ולשחרור לחץ, אז הקונג-פוייסטים לא יבכו הרבה כי יש להם דרך אחרת לשחרר את הקיטור, אבל ללוחמים בהחלט מותר לבכות. ואם תשאלו אותי, אני אעריך מאוד את אותו דאן 8 שיבכה לאחר קרב חשוב שהפסיד בו, או שניצח בו...........
לוחם שלא מוציא החוצה את צרותיו בכל דרך שהיא, כולל בכי, הוא לוחם שבזמן קרב לא יהיה שקול, אלא אגרסיבי ועצבני, מפני שיש הרבה עול שעצור בתוכו. כאשר לוחם בזירה מפסיד, זה לא סוף העולם, אבל זה עדיין עצוב כי פיספסת את מה שעבדת עליו במשך זמן רב, אבל אל לנו להשוות קרב זירה לקרב מציאותי, שכן בקרב מציאותי, כמו שנזכר קודם, בקרב מציאותי (ברחוב או במלחמה) אנשים חפים מפשע יכולים להיפגע. במקרה כזה המצפון של הלוחם (שלא אמור להיות מפותח במיוחד, לדעתי) צריך להתחיל לפעול, אבל לא בצורה משמעותית, אלא בצורה שתפעיל את ההיגיון שלו בפעם הבאה שיתקיף במקום ציבורי. במקרה כזה לוחם עם ניסיון באמת יעשה את הנ"ל, אך לוחם בלי ניסיון, שעוד לא התנסה כל-כך בהרג, ובמיוחד לא של אנשים חפים מפשע, עשוי לבכות בפעם הראשונה והשניה ולאחר מכן הוא יהפך ללוחם מנוסה. עוד עניין שאפשר לייחס לעניין המנוסה והבלתי מנוסה הוא עניין ההרג הכללי. כאשר לוחם בלתי מנוסה (גם שכיר חרב) יהרוג את ה"טרף" שלו בפעם הראשונה, הוא ירגיש איזה משהו בלב, ואחרי זה, כאשר הוא יהיה לבד, הוא ילך ויוציא את זה בבכי. אני לא מדבר פה על כל הלוחמים, אלא על הרגשניים קמעה שבניהם. לאחר אותו הרג ראשון הלוחם יבחר להישאר או לעזוב את אותה "עבודה". זהו למעשה המבחן הראשון שהלוחם מציב לעצמו וצריך לעבור אותו. לסיכום - גם לוחמים הם בני אדם, וכל בני האדם בוכים. בטקסט שלמעלה דובר על לוחמים בלתי מנוסים שבוכים, אך גם לוחמים שחרבם מגואלת בדם בוכים. בכי הוא מצב של שחרור לחץ, וכמו מכונות קיטור, גם בני אדם צריכים להוציא לחץ. אינני יודע הרבה על טאי-צ'י, אך לפי ידיעתי המועטה טאי צ'י הוא דרך לשחרור הגוף ולשחרור לחץ, אז הקונג-פוייסטים לא יבכו הרבה כי יש להם דרך אחרת לשחרר את הקיטור, אבל ללוחמים בהחלט מותר לבכות. ואם תשאלו אותי, אני אעריך מאוד את אותו דאן 8 שיבכה לאחר קרב חשוב שהפסיד בו, או שניצח בו...........
אם בוחרים להתייחס ללוחם בצורה
המלאה של המילה ,אולי המיסטית משהו ("דרך הלוחמים "?) הרי שלוחם הוא אדם שלא רק שולט על תהליך אלא מסוגל לההפך לחלק מהתהליך ,כלומר הוא אינו נלחם את הקרב אלא הופך להיות חלק מהקרב ,חלק מהיריב ,הוא עצמו הופך להיות רוח הסופה ("האלכימאי"). במצב כזה אני לא רואה מקום לדמעות ולא לצער - יש הבנה שלמה של המצב ושל תפקידן של פיסות התצרף. כל מי שהוא ברמה פחותה (דהיינו אינו "מסטר") ,יזדקק לשחרור לחצים כזה או אחר.
המלאה של המילה ,אולי המיסטית משהו ("דרך הלוחמים "?) הרי שלוחם הוא אדם שלא רק שולט על תהליך אלא מסוגל לההפך לחלק מהתהליך ,כלומר הוא אינו נלחם את הקרב אלא הופך להיות חלק מהקרב ,חלק מהיריב ,הוא עצמו הופך להיות רוח הסופה ("האלכימאי"). במצב כזה אני לא רואה מקום לדמעות ולא לצער - יש הבנה שלמה של המצב ושל תפקידן של פיסות התצרף. כל מי שהוא ברמה פחותה (דהיינו אינו "מסטר") ,יזדקק לשחרור לחצים כזה או אחר.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.