החשדות 7.3.06

[ציףציף1000]

../images/Emo124.gif החשדות 7.3.06 ../images/Emo124.gif

מסיבת יום ההולדת של דייב גילמור אתמול חגג גילמור את יום הולדתו ה-60, וכמו לפני עשר שנים, כאשר חגג את יום הולדתו ה-50, גם הפעם הוא ערך מסיבה גדולה לחברים, באולם ה"מרמייד" בלונדון, שם ביצע יחד עם להקת הליווי שלו את כל האלבום החדש ובתור הדרן ניגן את Dominoes ואת WYWH. בין הנוכחים היו: בוב קלוז, בוב גלדוף, סטורם תורגרסון, רוברט וואייט, רוי הארפר, כריס תומסון, ניק מייסון, יואן מקגרגור, ג'ולז הולנד, מייק ראת'רפורד, ועוד כמה מאות ברי-מזל שהשיגו כרטיסים. עפ"י הדיווח, גילמור ניגן בכמה גיטרות, ביניהן לס פול, גרטש וסטראט שחורה. צילומים מטושטשים של הביצוע ל-WYWH ושירה בציבור של Happy Birthday to You (בניצוחו של ריק רייט) ניתן לראות כאן: http://s55.yousendit.com/d.aspx?id=0N0WENHM5BKW833EY31H13NQWS (צריך בשביל זה realplayer). "רדיו 2" של ה-BBC הקליט את הארוע, ונדמה לי שגם הסריט אותו - כתבתי על זה באחד ה"חשדות" הקודמים. בכל מקרה, את הקונצרט יהיה ניתן לשמוע במלואו במועד מאוחר יותר, ב"רדיו 2" (וכן אולי לצפות בו גם). גילמור מתראיין במקביל ליציאת האלבום החדש, דייב גם מתראיין תחת כל עץ רענן. ב"גרדיאן" הופיע אתמול ראיון ארוך ומעניין אתו. להלן קטעים: דייויד גילמור, הגיטריסט לשעבר בפינק פלויד והאדם שההופעה האחרונה שלו בפני קהל מיליונים כלל-עולמי היתה ב-Live 8, חי לא רחוק. כך גם פיל מנזנרה, הגיטריסט לשעבר ברוקסי מיוזיק. וזו הסיבה ששניהם ושאר הלהקה עושים חזרות באולם מקומי קטן בעל ריח קל של בית ספר. גילמור עומד להתחיל בטור לקידום אלבום הסולו השלישי שלו, On an Island, אבל הוא יסכים לבצע כמה קלסיקות של הפלויד. בארבעים השנים מאז הקמתה, הלהקה מכרה יותר מ-175 מיליוני אלבומים; אחד מכל ארבע משפחות בבריטניה היא בעלת עותק של Dark Side of the Moon. קל לתעלם מזה כשמדברים עם גילמור, שהוא אדם צנוע וקצת אדיש, הנמנע מקשר-עין, מתוך ביישנות. הוא אומר שאשתו, הסופרת פולי סמסון חושבת שהוא "קצת אוטיסטי" ושהוא יכול לבטא את עצמו ממש רק דרך המוסיקה. הדבר הכי "רוקנרולי" שהוא עשה עד היום הוא להוליד שמונה ילדים, ארבעה עם אשתו הראשונה וארבעה עם השניה. שמונה ילדים זה מגוחך, אני אומרת, והוא מחייך ואומר "אני מסכים. אני ממש מצטער." הלהקה, שנוסדה בקיימברידג' בשנת 1965, אופיינה תמיד כמשתייכת למעמדות העליונים. חלק מזה נבע מהרקע של החברים - אביו של גילמור היה מרצה לזואולוגיה - וחלק מזה נבע מהחשיבה והשאפתנות של המוסיקה, והקידום של רעיון אלבום הקונספט, בשנות השבעים. אפשר לדמיין את חברי הלהקה יושבים מסביב לשולחן ומתדיינים על האלבום במונחים של "קשת נרטיבית". הם כתבו שירים יפים, ספרותיים, עם תימות מיזנטרופיות, ועם יושרה עגמומית שבעטייה מצאו מקום חם בליבם של בנים בגיל העשרה. לפני שפגשתי בגילמור, שאלתי חבר שלי מה הוא מוצא בפלויד. מבט של הערצה קשת-יום עלתה על פניו והוא לחש: "אז אתה רץ ורץ לתפוש את השמש אבל היא שוקעת / מאיצה מסביב ועולה מאחוריך שוב / השמש היא זהה באופן יחסי אבל אתה מבוגר יותר / יותר קצר נשימה, ויום אחד קרוב יותר למוות." אלו המילים של השיר Time, מעין גרסת רוק לא מעודנת לט.ס. אליוט. "אני שמח שאיני צריך לשאת את הנטל עמי, הקונכיה הגדולה של החלזון", אומר גילמור, לגבי הופעות מחוץ למסגרת פינק פלויד. "כי לפעמים זה באמת נותן את ההרגשה של נטל כבד. הלחץ של הציפיה פשוט גדול מדי. כל העניין הזה של השם "פינק פלויד"... לסחוב אותו לכל מקום... אני לא רוצה להיות שם כרגע." גילמור יהיה בן 60 ביום שני. הוא עדיין יפה-תואר בצורה מפתיעה, כמו לאונרדו די-קפריו, עם שפתיים מלאות ופנים רכות, נטולות-קמטים. כידוע, פינק פלויד הורידו את הפרופיל האישי שלהם כאשר בחרו בעטיפות אלבומים שלא נשאו את תמונותיהם, אלא עיצובים אמנותיים. בניגוד לרבים מבני דורם בתעשיית המוסיקה, התהילה לא הפכה אותם למפלצות, אומר גילמור, משום שהם היו כה שאפתנים לגבי המוסיקה, ובכלל "עסקנו בזה רק באופן חלקי. את יודעת. עוד בתחילת שנות השבעים, היינו עושים טור קטן של שלושה שבועות, ואז היינו נחים איזה חודש-חודשיים, ואז שוב טור של שלושה שבועות. במהלך ההפוגה היינו בבית. בכפר או... אני לא חושב שמישהו מאיתנו נהיה איש רוקנרול לחלוטין, אבל כולנו עברנו קטעים בהם סיבכנו את עצמנו, או היתרנו לעצמנו להסתבך. גילמור בוחר את מילותיו בקפידה. הברוגז שלו עם הבסיסט, רוג'ר ווטרס, היה סיפור מאוד אנגלי שכלל כמעט שני עשורים בהם שני הגברים לא דיברו אחד עם השני, לאחר שווטרס עזב את הלהקה בשנת 1983. (ווטרס הכריז שהלהקה גמורה זמן קצר לאחר מכן, אך היא המשיכה לפעול בהצלחה בלעדיו). הברוגז סבב על מחלוקת על קרדיטים לכתיבת שירים, אבל הסיבה האמיתית לברוגז, אומר גילמור, היתה פשוט התנגשות אישית; הם פגעו אחד בשני פשוט ע"י שהיו מי שהם היו - ווטרס השתלטני מול גילמור שציית במרירות, כשהוא "מרשה" לעצמו להסתבך. אפשר להניח שבמריבה, גילמור מצליח יותר עם אסטרטגיה פסיבית-אגרסיבית. גילמור משועשע מכך שגם לאחר כל השנים, כאשר הלהקה התאחדה ל-live 8, אף אחד משניהם לא השתנה במידה מספיקה בכדי לפתור את כל המתחים. גילמור דחה את בוב גלדוף בפעמים הראשונות בהן פנה אליו בבקשה להשתתף בקונצרט "לא בגלל שחשבתי שהמטרה אינה טובה, אלא בגלל שחשבתי שהוא לא זקוק לנו." בסופו של דבר הוא נכנע ופגישה תווכה בין גילמור ו-ווטרס בחדר מלון בלונדון. "וזה היה... זה היה די מוזר, כמובן, להכנס לאותו חדר אתו. אבל אחרי שתי דקות הדינמיקה הישנה חזרה. רוג'ר היה שתלטני. אני לא מתכוון לזה בדרך שלילית; לאנשים פשוט יש את האישיות הטבעית שלהם. ורוג'ר הוא פשוט כמות שהוא והוא לא יכול לשנות את זה כפי שאני לא יכול לשנות את האישיות שלי. כך שהפגישה הראשונה היתה מאולצת וזהירה. ואז היו לנו שלושה ימים לעשות חזרות ביחד, וגם התאמנתי לבד במשך כמה שבועות בבית, כדי לאמן את האצבעות שלי ואת מיתרי הקול." בעת החזרות, המבוכה הישנה בין שני הגברים, חזרה. "זה היה מאמץ עבורינו. זה היה מאמץ עבורי לפעמים לעמוד על שלי, משום שאני בד"כ לא מתעמת ומעדיף הרמוניה. ורוג'ר הוא מאוד אסרטיבי, והיו נקודות בהן הוא רצה שמשהו יקרה, רצה לקבל החלטה, וזו לא היתה הדרך שאני רציתי שזה יהיה, אז היו לנו כמה וויכוחים קטנים." חלק ב' יועלה עוד מעט-קט

 

[ציףציף1000]

חלק ב'

המשך הראיון ב"גרדיאן" גילמור צוחק כשהוא נזכר איך שניהם התאמצו כל כך למנוע את זה מלקרות, ואיך האופי שלהם גרם להם לחזור לסורם, כל פעם מחדש. "הוא כל כך ניסה לא להיות עצמו, לא לכפות את עצמו!" הוא אומר. "וכמה שאני ניסיתי לא להיות עצמי, להתעקש על דברים!". הם פגשו זה את זה במסעדה זמן קצר לאחר Live 8 , אבל לא ראו אחד את השני מאז. האם הם לפחות נפטרו מחלק מרוחות הרפאים שרדפו אחריהם? "זה ניקה את האוויר קצת. ואני מקווה... כן, אני חושב שחלק מההשמצות והכיעור, נעלמו." האלבום החדש של גילמור נשמע בחלקו כבלוגראס, חלקו כמויקה האוויית ובחלקו, עקב שימוש באפקטים משונים, כמו שיר של בנות-ים. הוא מתחלק בקרדיטים לכתיבה ברבים מהשירים עם אשתו, שגם מנגנת בפסנתר ושרה בקולות רקע. למרות שהיא כתבה עם גילמור בעבר, באלבום The Division Bell, מידת שיתוף הפעולה שלה אתו באלבום הזה עלולה לעצבן חלק מטהרני הפלויד [ממין זכר אני מניחה - ציף]. "כן, היא מאוד חוששת מהתווית של יוקו/לינדה מקרטני". אבל האלבום הוא טוב ולגילמור יש הגנה טובה לחובבנות (אשתו החלה ללמוד פסנתר רק לפני שנה): "אני פסנתרן גרוע. אבל אני כותב שירים בפסנתר לעיתים קרובות ואני מוצא שלעיתים קרובות קטע מוסיקלי יינבע מהמוגבלות שלי. העדר מיומנות מכריח אותך לעשות דברים בדרך יותר פימיטיבית, והדרך הפרימיטיבית היא זו שבה אתה מוצא לעיתים קרובות את מה שאתה מחפש." רוב האלבום נכתב בסטודיו הביתי של גילמור. הוא אוהב לעבוד שם משום שהוא יכול לעשות את הכל בעצמו. לדבריו "פשוט מועלות פחות אופציות מאשר כשעושים אלבום של פינק פלויד" [היינו, הוא לא צריך להתווכח עם האחרים - ציף]. הוא וארבעת ילדיהם גרים בבית - הצעירה היא בת כמעט 4, בעוד בתו הבכורה של גילמור, מאשתו הראשונה, היא כמעט בת 30 - וברוב הבקרים הוא קם בבוקר כדי לקחת את בנו בן ה-16 לתפוש את האוטובוס לבית הספר, בכפר. היציבות של חיי המשפחה שלו, הוא אומר "היא פשוט הבסיס היחיד להכל". הוא ופולי נפגשו כאשר הושיבו אותם אחד ליד השני בארוחת ערב אצל חברים. ארבע שנים לאחר מכן, על פי הצעתה, הזוג נתן 4 מיליון פאונד, שקיבלו עבור מכירת ביתם בלונדון, לקרן הצדקה Crisis, שפועלת למען חסרי הבית. האופי של האלבום החדש משקף את האושר והרוגע שגילמור מצא במשפחתו. אני תוהה אם הוא יתנגד לתיאור האלבום במילה mellow [רגוע. כמו "סופשבוע רגוע בגלגל"צ" - ציף]. "אממ.. הממ... אלוהים. יתכן. אולי זה רק עניין של אופנה. כלומר, זו מילה גסה כיום, לא? אני מקווה שהאלבום נשמע קול ואני מקווה שהוא נותן הרגשה של נחת. יחד עם אלמנטים של מנלכוליה, נוסטלגיה, חרטה...אבל גם מציין השגיות מסוג כלשהו; שלמרות הכל, יש נחת." האם נחת טהורה אינה האוייב של האמנות? "אני חושד שגם אם יש לך נחת מרובה, תמיד יש לך את הזכרונות של חוסר הנחת. והחרטות הקטנות שלך על השגיאות שעשית. ואת יודעת, כן.", הוא מזעיף פניו ומסתכל על השטיח "כך שגם כשאתה מאוד נינוח, ושבע רצון, זה לא מוחק את הזכרונות של הזמנים הרעים. ואתה יכול לחזור לזמנים הרעים האלו." אה, ככה זה צריך להיות. אבל אין להתבלבל בין המלנכוליה של גילמור לבין קיטורים. הוא מבהיר: "הרבה אנשים אכן חוזרים לזמנים הרעים גם כאשר אין להם על מה להתלונן בכלל." מה שמעצבן אותו יותר מכל לגבי עצמו הוא העצלנות שלו. "אני נוטה לאדישות, לפעמים." הדרך שבה הוא עובד הוא לבנות דברים לאט, במשך שנים כמו במקרה של האלבום הזה, ורק להפך ל"אובססיבי ו-וורקהולי" בשלב הסופי. "בשלב האחרון אני נהיה אנאלי לגמרי", הוא אומר. אבל: "אני לא אוהב את העצלנות הטבועה בי. הלוואי והייתי.... אבל מצד שני, אני חושב לפעמים שזה נחמד לא להיות מתוח בגלל דברים יותר מדי. להיות רגוע ונינוח, במיוחד בשלב הזה של חיי. זה לא בלתי הגיוני לשבת ולרצות להנות קצת. להתקיים במנוחה." הוא מחייך בביישנות. סצינת המוסיקה העכשווית כמעט ולא מעניינת אותו. האלבום האחרון שריגש אותו היה האלבום של הסטריטס - לא מפליע, באמת, שכן מייק סקינר החייה את הכבוד של אלבום הקונספט. כאשר הפלויד התחילו, ההשפעות של גילמור היו מגוונות וכללו את "האנק מארווין, ואלמנטים של בוב דילן ולאונרד כהן, וקצת לאונרד ברנשטיין. ופיט סיגר ו-וודי גאת'רי." הוא אוהב לדבר על דילן. כשהוא מדבר על דילן, כל גופו נמתח, הוא מתיישר בכסאו ואומר בחיפות "כלומר, עבורי, מעולם לא הייתי אחד האנשים שחשבו שדילן הוא מפלצת בגלל שעבר לגיטרה חשמלית. אהבתי את השינוי. אבל אני חייב לומר שהעוצמה של דילן הצעיר כזמר מחאה המנגן בגיטרה אקוסטית - מה שהוא תמיד הכחיש אבל, אני מצטער בוב - אתה כן היית זמר מחאה - פשוט לקחת את הגיטרה שלו ולנגן לקהל של אנשים וזה כמו חץ - " - הוא מתאר חץ עף באוויר עם ידו - "המילים שלו יוצאות והמוסיקה... אנשים לא מעריכים מספיק את היכולות המוסיקליות שלו. והלחנים והמילים פשוט נורים כמו חץ. אני חושב שהוא היה מדהים. והוא עדיין מדהים." גילמור לא קנה את האלבום של הארקטיק מונקיז. הוא אוהב אותם, לדבריו. "אבל זה דבר של צעירים ואני לא יכול להעמיד פנים שאני שם. אני לא רוצה להאזין לארקטיק מונקיז או לקייזר צ'יפס או פרנץ פרדיננד במיוחד." הוא נושף בקול רם וממצמץ. "הייתי שם, והאזניים והמוח הזקנים והמסכנים שלי פשוט אינם... השתניתי, במשך השנים. בוודאי הייתי אוהב אותם אם הייתי בשנות העשרים שלי. אבל, את יודעת, אני אוהב מקצבים איטיים יותר ומלודיות ועניינים." הוא נראה מוטרד, פתאום, ומוסיף: "אני לא רוצה לההפך לניל דיאמונד או בארי מאנילו או מישהו כזה." אנחנו חוזרים לאולם החזרות. חברי הלהקה מסתובבים במקום. מתחיל דיון על חשיפת-יתר, שגילמור שונא. גילמור אומר שזה לא הוגן שאמנים צעירים כיום נשאבים לתוך התעשייה כל כך מהר: "... וכולם אומרים... אחחח, פאקינג נורה ג'ונס. את יודעת, משום שהיא נמצאת בכל מקום. ונורה ג'ונס היא זמרת גדולה." הוא מתלונן על הקהל שלו, כמה הוא נהיה מתוח כשאנשים באים לאחורי הקלעים לאחר הופעה ואומרים לו "זה היה גדול!", כאשר לדעתו ההופעה לא היתה גדולה. הוא קורא סקירת ביקורת על האלבום החדש שהופיעה בגארדיאן באותו בוקר. "אני מניח שאני צריך להיות שמח שקיבלתי ארבעה כוכבים. חטיארים כמונים לא מקבלים חמישה." בהמשך העמוד, האלבום החדש של ניל דיאמונד קיבל חמישה כוכבים. "ניל דיאמונד החרא הזקן." הוא מדבר על תכניותיו ליום הולדתו הששים. הוא יערוך הופעה קטנה עבור משפחתו וחברים. וולאחר מכן גילמור, כוכב הרוק, מתכוון ללכת הביתה בכבוד.

 

[חרטושה]

אני חושבת שמה שמעצבן

במיוחד היא התחושה שהפלוידים (לפחות ווטרס וגילמור) קיבלו עליהם את הגיל והזיקנה על כל מה שנובע מזה בהשלמה מסוימת. יכול להיות שיש משהו מגוחך בלנענע את התחת במכנסי וינל גם בגיל 60, אבל אני מתכוונת בעיקר לפן המחשבתי שבא לידי ביטוי גם במוזיקה ובכל התהליך היצירתי. הזיקנה מקצינה תכונות באנשים וגם גורמת להם כבר לא להתרגש מהעולם שסביבם, לא להסתכל עליו בעיניים פתוחות לרווחה ולהתפעל ממנו , להיות מרותקים ממנו, כאילו הכל הופך להיות נדוש וצפוי ומכוסה בקורי עכביש, גם המריבות הישנות וגם המוזיקה החדשה. זה נורא בעיני.

 

[Liorking]

באמת חבל

חבל שהם לא כמו הסטונס, ראיתי את הקליפ של גילמור (On And Island) והשיר פשוט מרדים. גם הסולו גיטרה מפהיק.

 

[vegetable man]

צודקת, אבל

זה כנראה הגורל של להקות מהזן של פינק פלויד. למרות העטיפה החיצונית הנינוחה, רוג'ר תמיד יהיה איש קשה, שחשוב לו (אפילו בצורה קנאית) לחיות את חייו באופן שבו בחר בחלוף השנים. וכן, הם משעממים ובנאליים עד אימה עד כמה שאני מבין מהראיונות. מכונית פרארי, ציד שועלים, ושמיעת מוסיקה רק כשחייבים, כשהוא נכנס לאוטו. אבל צריך להדגיש דבר אחר: רוג'ר העמיד רף מאוד גבוה עם השנים באלבומים כמו החומה והצד האפל, ונושא איתו סוג של טראומה מהופעות מול אולמות ריקים בימי KAOS, נדמה שזה השלב שהוא הוריד הילוך. לא בטוח שרוג'ר מסוג האמנים שאמורים לספק "להיטים" כל החיים שלהם, למען האמת רוב הגדולים לא הצליחו לשחזר את ההצלחה לחצי מהתקופה שהוא הצליח, אבל שוב, אני מסכים שהוא היה בניינטיז בהקפאה שנמשכה עד Live8. נו, אולי המיני-טור יתן לו תנופה... לגבי גילמור - מעולם לא ציפיתי לאלבום סוחף ממנו גם אם זה לפני 25 שנה, ככה שאני לא מופתע. אין לו יומרות ליצור אלבום בעצמו, אבל יותר מזה, אין לו ממש עניין בזה.

 

[חרטושה]

נראה אותך אומר לווטרס

או גילמור "להיט" בפרצוף ונשאר בחיים (הוא נמצא חנוק על ידי מיתר גיטרה/ ירוי ברובה אוויר /דרוס ע"י לאנדרובר מסוג חדיש במיוחד - וזה עוד בלי לרדת לפרטים) הסנוב הקטן הזה משחק אותה מרקס אנד ספנסר, רוצה למכור לכולם וכמה שיותר סחורה, אבל עדיין שיראה יוקרתי ואקסקלוסיבי, "אומנותי" יענו. אני מסכימה איתך לגמרי לגבי האבחנות, אלא שלי נראה שהצניחה של ווטרס הגיעה מייד אחרי החומה.

 

[נועם ורדי]

ציף המלכה

וואו ממש תודה על התרגום של כל הראיון ! את מלכה ברמות קיצוניות ואני ומעולם לא ראיתי מנהלת כל כך מחוייבת (גם לא בפורומים אידאולוגים או פוליטים) תודה!

 

[ציףציף1000]

תודה, ועדכון מה"שיקגו טריביון"

כתב העתון שפגש לפני כמה ימים את ווטרס מדווח שווטרס עדיין בחיפושים אחר מישהו שישיר בהופעות שלו את הקטעים של גילמור. הוא גם קיטר על הראיונות שגילמור נותן, שבהם לדבריו גילמור משמיץ אותו, שוב פעם: "הוא אמר ש-live 8 היה נשמע טוב גם בלעדיי!". לפחות ווטרס עדיין בקשר עם נעמי ווטס, אותה ראה הכתב אתו - נעמי היא ביתו של פיטר ווטס, שהיה פועל במה של הפלויד במשך שנים, בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, וצחוקו המטורף הוא זה שנשמע ב-DSOTM.

 

[פימפי]

מחזק.

(אני קורא די פסיבי...) תודה ציף.

 

[Inis mor]

מצטרפת לכולם-ציף שולטת!

ראיון מאד מעניין.

מסכימה לגמרי-הקליפ הרדים אותי לחלוטין. נכון שהוא לא כזה בן אדם של קליפים, אבל אפשר היה לחשוב על משהו יותר מקורי. יצא לי לשמוע את האלבום מחברים שקנו (טרם רכשתי) ואני הייתי נותנת לו 5 כוכבים!!! הוא נפלא.

 

[wommer]

מעניין הראיון

האם יש איזשהי השערה מדוע ווטרס לא בא להשתתף בחגיגת יום ההולדת שלו? יש איזשהי חברות ביניהם כעת לא? מענין גם האם הוא התקשר לומר לו מזל טוב(גם ההפך, אז בשלהי ספטמבר)... שאלה שסתם עלתה לי לראש, מה קשור יואן מקרגור(אאל"ט השחקן, נכון??) לאחר הראיון הנ"ל, באמת בא לי לשמוע את האלבום.

 

[the new seagull]

וואוו....איזה השקעה!!

כל הכבוד.. את יודעת מי הם נשותהם של חבריי הלהקה? ועוד שאלה מה מצבו של סיד בארט?חי?מת?גוסס?נרקומן?

 

[Ivory Flower]

לא יכלת להתנסח יותר טוב, הא? (ל"ת)

----------------------------------------------------------------------- Ivory Flower, הכי טוב בשביל הילדים שלך

 

[ציףציף1000]

גש/י לארכיון המאמרים שלנו

שם יש ביוגרפיות של כל חברי הלהקה, ותקבל/י מענה לכל שאלותיך.

 

[ציףציף1000]

ההופעה של גילמור ברדיו ה-BBC

חגיגת יום ההולדת/הופעה של גילמור שדווחה כאן, תשודר בשבת ב"רדיו 2" של ה-BBC, בשעה 22:30 לפי שעונינו. ההופעה תמשך שעה. עם סיום השידור, יהיה ניתן לצפות במופע, באותו אתר. הלינק הוא: http://www.bbc.co.uk/radio2

 

[ציףציף1000]

כמה עדכונים

המגזין Guitar World כולל בגליונו החדש ראיונות גדולים הן עם גילמור והן עם ווטרס, שנשמעים מעניינים מאוד, על פניהם. המגזין מיובא לארץ דרך סטימצקי. גילמור התראיין גם למגזין הבריטי Word, אך הוא לא מיובא לארץ. ווטרס הוסיף הופעה לטור שלו, בהייד פארק ב-1 ליולי. ההופעה תהיה חלק מפסטיבל מוסיקה שיימשך יומיים. ווטרס יהיה ההופעה העיקרית בערב הראשון, וה"מי" יהיו ההופעה המרכזית בערב השני (יום ראשון בערב). כרטיס ליום יעלה 42.50 פאונד שזה, בחישוב מהיר, משהו כמו 350 ש"ח, ועל זה יש להוסיף עמלה + מיסים, ושאר ירקות. בקיצור, כ-400 ש"ח. למי שיהיו בלונדון באותם ימים - זה נשמע נחמד מאוד.

 

[wommer]

רק נחמד מאוד?

המי וווטרס על במה אחת?! רק נחמד מאוד!? הייתי אומר מומלץ ביותר למי שנמצא בלונדון...

 

[ציףציף1000]

עוד פרטים על הלחץ על ווטרס לא לבוא

ה-BBC מדווח כי גורמים פרו-פלסטיניים לחצו על ווטרס להחרים את ישראל, או להופיע בנפרד בפני פלסטינים. ווטרס, כידוע, סרב ללחצים. ה-BBC מוסיף מפי שוקי ווייס, כי ווטרס שוכנע להגיע לארץ רק לאחר ההתנתקות מרצועת עזה. וייס מצטט את ווטרס: "המסר שלו הוא שלום ודו-קיום, שחומות יוחלפו ע"י גשרים".

 

[Runner30]

אוי לא.

רק שלו יתחיל עם המסרים והפוליטיקה באמצע ההופעה.

 

[האזרחק]

אתה מצפה ממנו לזמזם חצי מהשירים?