החשדות 25.1.04

[ציףציף1000]

../images/Emo124.gif החשדות 25.1.04 ../images/Emo124.gif

גילמור בהופעה: בסוף מרץ ובתחילת אפריל יתקיים "פסטיבל" בלונדון - סדרת הופעות של אמנים שונים, שמטרתן גיוס כספים לקרן למען בני נוער חולים בסרטן. הפטרון של הקרן והוגה רעיון הפסטיבל, המתקיים זו השנה השלישית, הוא רוג'ר דולטרי מה"מי". ה"מי" עצמם יבצעו את היצירה "טומי" בשלמותה, במסגרת הפסטיבל השנה. מופיעים נוספים הם טום ג'ונס, הקומיקאי סטיב קוגאן, וכן ג'ולס הולנד - פסנתרן ותיק ומנחה תכנית מוסיקה מעולה ב-BBC, שיארח באחד הערבים חברים שלו, ביניהם גילמורנו וכן סולומון בורק, מיקה פאריס, מארק אלמונד, רובי טרנר וסם בראון. גילמור והולנד שיתפו פעולה כבר בעבר, וגילמור מופיע גם בדיסק שהוציא הולנד (עם חלק מהאמנים המנויים ברשימה). ההופעה אמורה להתקיים ב-1 באפריל, ברויאל אלברט הול. הכרטיסים אינם זולים, וגם נשארו מעט מהם, כך שאם אתם מתכוונים להיות בלונדון בתאריך האמור ומעוניינים להיות בקונצרט, כדאי שתקנו את הכרטיס עכשיו.... .. וחברת EMI מוציאים, באיחור קל, picture-disc בויניל של DSTOM, לרגל 30 שנה לצאת האלבום. בצידו האחד של התקליט מוטבעת דמות הויטראז' של המנסרה, שהופיע גם על עטיפת ה-CD שיצא לרגל החגיגות, ובצידו השני של התקליט מוטבעות תמונות סטילס שונות מהופעות של DSOTM (לא ברור ממתי). ... שמועות בלתי מבוססות מכיוון ההנהלה של ווטרס אומרות שכרגע עובדים על גרסת SACD 5.1 (או מה שזה לא יהיה) של "החומה", אשר תצא לרגל חגיגות ה-25 לאלבום, לקראת סוף השנה.... ולבסוף: לפני כמה ימים גילה אוהד של הפלויד במחסן שלו העתק של הפוסטר של פסטיבל ווינדזור - פסטיבל "ג'ז ובלוז" שהתקיים באמצע אוגוסט 1967, ושחלק נכבד מהמשתתפים בו היו להקות רוק מהתקופה, כולל הפלויד. אגב, ההופעה של הפלויד, שהיתה אמורה להיות גולת הכותרת של ההופעות ב-12 באוגוסט, התבטלה עקב מצבו של בארט. אני מצרפת כאן את הצד האחד של הפוסטר, ובהודעה נפרדת אצרף את הצד השני...

 

[ציףציף1000]

צד ב' של הפוסטר

הקובץ כנראה גדול מדי ולא ניתן להעלותו בצורה שבה יהיה אפשר לקרוא את הכתוב, ולכן אני מצרפת את הלינק. כמה מהשמות אתם מכירים?

 

[פינוקיו שמי]

האמת?

רק את פינק פלויד.

 

[GingerBread Man]

רשימה מכובדת

פינק פלויד, קצפת דונובן, סמול פייסס, ארתור בראון ואלה מי שאני זוכר.

 

[GingerBread Man]

עוד כמה שאני מזהה

דה מוב, ג'ף בק, פליטווד מק, פול ג'ונס.

 

[אמיר מאיר]

אני מכיר בערך חצי

משהו יודע משהו על 10 years after? אני רק שמעתי את ההופעה שלהם בוודסטוק ושם הם מפציצים- הגיטריסט-זמר שלהם כ"כ תותח ויש לו גיטרה אדומה כזאת כמו של ברי סחרוף ואני ממש התלהבתי מהם- משהו יודע משהו עליהם?

 

[ציףציף1000]

Ten Years After

מדובר בלהקה בריטית, שהשתייכה לגל הבלוז הבריטי של סוף שנות השישים (יחד עם פליטווד מק ולהקות רבות אחרות). באותה תקופה, הלהקה נחשבה לאחת מהלהקות המבטיחות ביותר בבריטניה, ותלו בה ציפיות רבות, אך היא לא מימשה את הציפיות הללו, מבחינה מסחרית או אמנותית. הלהקה התפרקה בתחילת שנות השבעים. לצערי (או לשמחתי), אני לא מומחית בתחום הצבאי, ולכן "מפציפים" ו"תותחים" הם לא ממש בתחום הידיעה שלי. מצד שני, אני כן יודעת שהסולן/גיטריסט שלהם, אלווין לי, היה אחד הרוקרים הכי שווים בזמנו (ואולי בכלל). התמונה לשיפוטכם....

 

[הניבלונגים]

10 שנים אח"כ

לא היה לי מושג שאלווין לי היה שווה עד היום, מה שאני כן יכול להגיד עליו, הוא שהוא אחד הגיטריסטים הכי טובים של שנות השישים, סגנון הנגינה היחודי והמהירות שלו הפכו אותו לגיבור גיטרה של הרבה נגנים שבאו אחריו. מבחינה מוסיקאלית לטעמי הלהקה דווקא כן הגיעה לשיאים די מרשימים, אלא שהיה לזה ביטוי די מינורי באלבומי אולפן משום שהלהקה (כמו הרבה להקות בלוז רוק) הייתה בעיקר להקת הופעות, עבור חובבי בלוז רוק (או אם תרצי בלוז בריטי) ten years after מוזכרת בנשימה אחת עם גדולי הג'אנר כמו cream, ג'ון מאייל רורי גאלגר.

 

[אמיר מאיר]

תודה! גם אני התלהבתי מהנגינה שלו

 

[ציףציף1000]

לטובת אלו שאינם מכירים את המופיעים

האחרים: יש כאן חתך מעניין (וטיפוסי) לרוק הבריטי באותה תקופה: להקות פסיכדליות, להקות בלוז ופופ.. כמה מילים עליהם: 11/8 - ה-Small Faces להקת "מוד" מהקטגוריה של "המי". אחת הלהקות הטובות ביותר באותה תקופה, לטעמי. ראו Itchycoo Park, Lazy Sunday Afternoon, Little Tin Soldier ועוד שירים רבים אחרים. The Move - אחת מלהקות הפופ המרתקות של סוף שנות השישים, לטעמי. רוי ווד היה מנהיג הלהקה, וכותב השירים. הוא הושפע מאוד מהביטלס ומפיל ספקטור. ראו את השירים Fire Brigade, I can See the grass grow ובמיוחד השיר Blackberry Way, שהוא עד היום אחד השירים הכי אהובים עלי. להקת ELO - מהלהקות הפופולריות ביותר בשנות השבעים - הוקמה על חורבות ה-Move. ווד גם השפיע קשות על גראנט הארט, כותב השירים האהוב עלי. The Syn - להקה המוזכרת לעיתים קרובות בסקירות על הסצינה הלונדונית של התקופה, ולמרות זאת לא ידעתי עליה כלום. ב-AMG אומרים שמדובר בלהקת מוד-פופ שעשתה את המעבר לפסיכדליה בשנת 1967, והוציאה שני סינגלים. חשיבותה היחידה, מסתבר, היא ששניים מחבריה - כריס סקווייר ופיטר באנקס - ניגנו אח"כ עם להקת Yes. להקת The Nite People היתה להקה פסיכדלית כלשהי; לא מצאתי עליה פרטים. The Marmalade - המרמלדה - היתה להקת פופ-מצעדים ידועה, שגם הצליחה מאוד בארצנו הקטנטונת, באותה תקופה (אני אפילו זוכרת את זה, בעוונותי..). Tomorrow היו להקה פסיכדלית נוספת, שלא זכתה להצלחה מסחרית נרחבת. להיטם היחיד - My White Bicycle - הוא אחד מהלהיטים הפסיכדליים הבריטיים הידועים ביותר, וזכה לגרסאות כיסוי לא מעטות, גם בשנות השבעים. ללהקה קשר עקיף לפלויד: המתופף שלהם, Twink (זה כינויו), ניגן כמה שנים מאוחר יותר עם סיד בארט. מישהם רוצים להוסיף פרטים על המופיעים בימים הנוספים? אם לא, אוסיף בעצמי פרטים, מחר.

 

[ציףציף1000]

לטובת אלו שהגיעו עד סוף העמוד

עוד כמה שמות, להשכלה כללית, עבור מי שלא מכירים: Jeff Beck - אחד הגיטריסטים הבריטיים החשובים בשנות השישים (וגם אח"כ). ניגן גיטרה מובילה ב-Yardbirds, אך פרש בשנת 1966. בשנת 1967 - השנה בה היה הפסטיבל האמור - בק ניסה לקדם קריירת סולו. מאחר ולא היה סולן, זה לא כ"כ צלח בידו, והוא הקים את Jeff Beck Group בהמשך אותה שנה, עם רוד סטיוארט, רון ווד, ואיינסלי דנבאר. והשאר, כמו שאומרים בהונגרית, כתוב על ספר דברי הימים. פול ג'ונס - היה הסולן היפיוף של Manfred Mann בשורה של להיטי ענק באמצע שנות השישים: Do Wah Diddy, 12345, Pretty Flamingo והשיר האהוב עלי שלהם: Semi-detached Suburban Mr. James. כולם, אגב, שירים נהדרים. ג'ונס פרש לקריירת סולו מוסיקלית, אך דווקא מצא את יעודו בקולנוע, בשורה של סרטי "exploitation" שתקצר היריעה כאן מלהסבירם. ראיתי אותו לא מזמן בפרסומת באחד הערוצים הזרים: הוא עדיין נראה שווה, למרות גילו וכיו"בבבבבבבבב. פליטווד מק - מדובר, כמובן, בגירסה הראשונה של הלהקה, שהיתה אחת הלהקות המובילות בגל הבלוז הבריטי של סוף שנות השישים, ואולי הטובה בהן. הלהקה הונהגה אז ע"י פיטר גרין, שסיפורו, אגב, די דומה לזה של בארט, חוץ מזה שהסוף אצלו הוא טוב יותר. בגרסתה הזו, הלהקה היתה מעולה. בידקו את השירים Black Magic Woman, Oh Well ובמיוחד את השיר האהוב עלי מאוד: Man of the World. קצפת (Cream): זו אחת מהלהקות האהובות עלי במיוחד וחבל שאין איזו מכונת זמן שבה הייתי יכולה לחזור ולראות אותם בהופעה. זה היה צריך להיות משהו: אריק קלפטון (גיטרה), ג'ק ברוס (בס), ג'ינג'ר בייקר (תופים). המוסיקה שלהם שילבה בלוז, רוק כבד, פסיכדליה ומה לא. נסו את White Room (שלדברי התמלילן שלהם, פיטר בראון, הושפע קשות מכתיבתו של סיד בארט), Badge (שיר אדיר), Strange Brew, I feel free, Sunshine of your love. בעצם, תקשיבו לכל מה שהם עשו; אי אפשר לפספס כאן. דונובן: אני מניחה שלזה הכוונה ב"the Donovan show". בעוונותי, אני יודעת על דונובן יותר מהרצוי, מאחר והוא היה פעם אחד המוסיקאים האהובים עלי, ויש לי.. אה, איך לומר...הרבה מהתקליטים שלו, בואו נגיד. בקיצור נמרץ: החל דרכו כחקיין בריטי של דילן, עם גיטרה אקוסטית ומפוחית-פה ורפרטואר שהורכב משירי-עם אמריקאיים (וודי גאת'רי, פיט סיגר) ושירים מקוריים שהתבססו על הסגנון הנ"ל. רוב השירים שהקליט בשני האלבומים הראשונים שלו, בשנת 1965 (כשהיה עדיין בן 19, כמדומני), הם במשקל נוצה. בכ"ז הייתי ממליצה על Colours (שהיה להיטו הראשון, כמדומני) ו-To Try for the Sun, להיט נוסף מאותה שנה (שהיום המבקרים רואים בו גוונים הומואירוטיים ברורים, אגב). לקראת סוף 1965 חל שיפור ניכר בכתיבתו, עם השיר Sunny Goodge Street, שהוא אחד משיריו הטובים ביותר, לדעתי: שיר המתאר טיפוסים באחד מרחובות לונדון בצורה בוגרת ואמנותית. גם המוסיקה בשיר הושפעה יותר מג'ז מאשר מפולק, והיתה בכל אופן רחוקה מאוד מהדברים שעשה קודם. בשנת 1966 היה דונובן האמן הבריטי הראשון, למעשה, שייבא את הפסיכדליה האמריקאית (של החוף המערבי) לבריטניה. (במקביל לו, הקליטו ה-Yardbirds את Shapes of Things והקינקס את See My Friends - אבל אלו לא היו להקות פסיכדליות במהותן). דונובן התמסר כולו לאתוס ההיפי ולפסיכדליה - על בגדיה, שפתה ותורתה. באותה שנה הוציא את אלבומו הידוע ביותר, Sunshine Superman, ששיר הנושא ממנו היה אחד מהלהיטים הגדולים בתקופה. האלבום הוא אחד מגילויי הפסיכדליה הבריטית הצרופה, והוא מומלץ בגלל המוסיקה ובעיקר בגלל העיבודים העשירים והמדוייקים. המילים, לעומת זאת, היו טיפוסיות לתקופה, ולא ממש רציניות. מלבד שיר הנושא, הייתי ממליצה על השירים Guinevere ו-Celeste - האחרון נחשב לאחד משיאי הפסיכדליה הבריטית ממילא, עם עיבוד מוסיקלי פשוט מדהים. בתחילת 1967 היה לדונובן להיט ענק נוסף - Mellow Yellow, והוא עבד על אלבום חדש. אך איתרע מזלו, ומסיבות משפטיות מסובכות האלבום לא יצא בבריטניה, אלא רק בארה"ב, וגם זאת בחודש אוקטובר, כאשר כל העולם כבר היה שטוף במאניית סרג'נט פפר. האלבום יצא בבריטניה לראשונה רק בסוף שנות התשעים!. לדעתי, מדובר בפספוס גדול, כי האלבום - ששמו גם כן Mellow Yellow - הוא הדבר הטוב ביותר שדונובן עשה מעולם. השירים כאן המשיכו את הקו של Sunny Goodge Street, היינו, לא ממש פסיכדליה אלא שילוב של רוק, פופ וג'אז, עם מילים בוגרות וטעונות. השירים היו אפלים בהרבה מהאלבום הקודם ולו היה האלבום יוצא בבריטניה, אין לי ספק שהיתה לו השפעה עצומה. שירים מומלצים: Young Girl Blues, Writer in the Sun, ובמיוחד Hampstead Incident - שיר המדבר, כמדומני, על טריפ רע ומתקרב לדעתי לטריטוריה של הוולווט אנדרגראונד. האלבומים הבאים שהוציא אופיינו בהפכפכות, בהעדר קו מוסיקלי ורעיוני ברור, ובירידה באיכות. בשנת 1968 הוציא דונובן אלבום כפול במארז שכלל קופסה ובה חוברת מילים, ציורים, תמונות ומה לא. כמדומני שזו היתה הפעם הראשונה שאלבום כלשהו הוצא בצורה כזו. האלבום סימן חזרה לצליל הפולקי שלו, עם השפעות היפיות: תקליט אחד כלל שירים לילדים, והשני - המעניין ביניהם - כלל שירים שהתייחסו ככלל, לטבע. השיר המומלץ כאן הוא Lullabye of Spring - שיר יפהפה, מה לעשות. אלו מכם בעלי נטייה רומנטית - זה השיר בשבילכם. באלבום הבא, Hurdy Gurdy Man חזר דונובן לרוק, עם שיר הנושא (שהיה להיט) והלהיט Season of the Witch. אך האלבום ככלל היה חלש. הקו המוסיקלי הזה נשמר גם באלבום הבא, Barabajagal, בו שיתף דונובן פעולה עם ג'ף בק ומוסיקאים נוספים מהשורה הראשונה. זה היה, למעשה, אלבומו הגדול האחרון. האגדה מספרת שבשנת 1970 הפנה דונובן עורף לסיבוב הופעות ענק שתוכנן לו בארה"ב, לחוזה הקלטות שמן ולכל המלכודות של הסלבריטאיות, ופרש לחיי היפיות עם אשתו וילדיהם. הוא המשיך להקליט - ובעצם מקליט עד היום - אך לאלבומיו אין כל הד. מכל מה שהוציא מאז 1970 יש רק שני שירים עליהם ניתן להמליץ בפה מלא: השיר Sailing Homeward, מאחד האלבומים שלו משנת 1971 או 1972, כמדומני, והשיר I Like You, שכתב לאשתו, מהאלבום Cosmic Wheels משנת 1973.

 

[ציףציף1000]

ועוד קצת...

בדומה לדונובן, גם אל סטיוארט, שהופיע באותו יום בפסטיבל, היה מהדמויות המרכזיות בפולק-רוק הבריטי באותה תקופה וגם אותו, בעוונותי, אני מכירה יותר מהרצוי, מסיבות דומות. יש לי, בעצם, את כל האלבומים שלו עד שנת 1980 ועד בכלל. פתטי. סטיוארט הוציא אלבומים רבים, החל משנת 1967, והיה דמות ידועה בסצינה הלונדונית, אך לא זכה להצלחה מסחרית בקנה מידה גדול עד אמצע שנות השבעים. עד אז, לא היו לו "להיטים" במצעדי הפזמונים, וקהלו היה מצומצם, יחסית, למרות אהדת המבקרים. באלבומיו המוקדמים התמקדו שיריו בעיקר בחיי האהבה המסובכים-לכאורה שלו. עם הזמן, החל לעסוק יותר ויותר בארועים היסטוריים מההיסטוריה האירופאית של המאה ה-20, בעיקר. שיאו של קו זה היה באלבום Past, Present and Future משנת 1975, שהמבקרים רואים כאלבומו הטוב ביותר. אלבומו הבא הופק - בהשקעה כספית ניכרת - על-ידי אלאן פרסונס המוכר לכם כבר. היה זה האלבום Year of the Cat שהפך את סטיוארט בן לילה לאחד מה"כוכבים" הגדולים בתעשיה, בשנת 1977, בעיקר בגלל שיר הנושא, שהיה אחד מהלהיטים הגדולים ביותר בעולם(!) באותה שנה. באותה תקופה, זה היה האלבום הכי אהוב עלי. שמעתי אותו בכל הזדמנות שהיתה לי - לא היה לי פטיפון, ונאלצתי לחכות שהורי יצאו בערב, על מנת לשמוע אותו במערכת שלהם. אח, היו ימים. לפני כמה חודשים חזרתי אליו שוב, לאחר שלא שמעתי אותו קרוב ל-25שנה, ולמרבית הפתעתי האלבום עמד יפה בפגעי הזמן, ונשמע מעולה גם כיום. כיום אני גם מבינה מה סטיוארט רצה להגיד בשיריו שם, דבר שלא הבנתי בגיל הנעורים. השירים המומלצים: On the border, Lord Grenville ובמיוחד Broadway Hotel הנהדר. בעצם, כל האלבום מומלץ. באלבומים הבאים שלו היתה ירידה ברמה. האלבום Time Passages (משנת 1978) עוד נמכר יפה והיו בו כמה "להיטים", אבל היה ברמה נמוכה בהרבה מ-YOTC. האלבום הבא, 24 Carrots משנת 1980 היה גרוע למדי. היו בו אולי 2-3 שירים טובים, גג. את האלבומים הבאים שהוציא - הוא מקליט ומופיע עד היום - אין לי. על פי הדיווחים, רמתם משתנה, ואינה מגיעה עד כדי אלבומיו הגדולים מאמצע שנות השבעים. המבקרים - וגם אוהדים רבים - טוענים שסטיוארט נפגע מאותה "צרה" שפקדה אמנים בריטיים רבים רבים בני דורו: הוא עבר לגור ולעבוד בארה"ב לאחר הצלחת YOTC, ובכך נותק משורשיו האמנותיים. הוא חי כיום בקליפורניה, ושונא את אנגליה שנאה תהומית, על פי הדיווחים. ארתור בראון והעולם המטורף שלו (the crazy world of Arthur Brown): בראון היה אחת מהדמויות הצבעוניות והמטורפות ביותר בסצינה הפסיכדלית בלונדון. השטיק שלו היה הופעה תאטרלית - בעצם, קירקסית - בה היה עולה לבמה עם כובע בוער בלהבות. כולכם מכירים את להיטו היחיד והגדול: Fire. למרבית ההפתעה, בראון חי, בריא ושלם, עד עצם היום הזה. ג'ון מאייאל – מאושיות הבלוז הבריטי. בלהקה שלו, הבלוזברייקרס (Bluesbreakers) ניגנו כל המי ומי של הרוק הבריטי בשנות השישים. כמה שמות: קלפטון, פיטר גרין, מיק טיילור, ג'ק ברוס, ועוד עשרות אחרים. השטיק שלו היה ללמד צעירים חסרי נסיון את האלף-בית של הבלוז, ובכך לתת להם בסיס עליו פיתחו את הרעיונות המוסיקליים המקוריים שלהם. בתור בי"ס לרוק, הוא היה הטוב ביותר. Chicken Shack – עוד אחת מלהקות הבלוז הבריטי מהתקופה, בדומה לפליטווד מק. הקלידנית שלהם, כריסטין פרפקט, התחתנה עם ג'ון מק'וי מהפליטווד, והצטרפה ללהקה. נדמה לי שהיא איתם עד היום, לא? או שהיא פרשה בעקבות סכסוך-דמים עם מה שמה, סטיבי ניקס. Bert jansch – מאבות הפולק הבריטי, ואחד הגיטריסטים החשובים והמשפיעים ביותר, בשנות השישים. לג'אנש היתה השפעה מכרעת על התפתחות הפולק-רוק הבריטי בסוף שנות השישים, וגם לפני כן השפיע קשות על דונובן (שכתב עליו כמה שירים) ואל סטיוארט, שהוזכרו מקודם, ויותר מאוחר על לד זפלין. ג'אנש עצמו שונא פרסום ותמיד התרחק מהתקשורת, עד כדי סירוב להתראיין בעיתונות. הדבר פגע בקריירה שלו, שלא זכתה להערכה מסחרית ראויה. נחשב לדמות נערצת עד היום הזה. Pentangle היה הרכב פולק-רוק בו ניגן בתקופה מסויימת, והופיע בפסטיבל הנ"ל. Denny Laine – סולן המודי בלוז בראשית דרכם, שפרש לפני שהלהקה מצאה את הקו המוסיקלי עמו היא מזוהה כיום, ואת ההצלחה המסחרית שנלוותה לו. לאחר נגינה בכמה הרכבים, הצטרף ל"כנפיים", להקת הליווי של פול מקרטני בשנות השבעים. מקרטני תפש בשלב מוקדם, לאחר הפרישה מהביטלס, שע"מ לזכות בהצלחה מסחרית כלשהי, עליו להציג עצמו כחלק מלהקה. לכן לקח את אשתו וכמה חברים וקרא להם "כנפיים". והוא אכן הצליח – לפחות מסחרית. המבקרים שנאו אותו. ליין עזב את "כנפיים" בסוף שנות השבעים, לאחר סכסוך עם מקרטני. הוא ניסה להוציא אלבומי סולו אבל לאלו לא היה הד, והוא נעלם, בעצם, עד לשנים האחרונות. השאר: Zoot Money – פסנתרן R’n’B לונדוני. Amen Corner – להקת פופ-מצעדים, בה ניגן אנדי פיירוות'ר-לו, עליו דיברנו לפני כמה ימים. איינסלי דנבאר – הצטרף ללהקתו של ג'ף בק, כמה חודשים מאוחר יותר. Picadilly Line, Adams Recital – לא מוכרים לי. לא מצאתי עליהם כל פרטים, כשערכתי חיפוש. פ.פ. ארנולד – זמרת R’n’B בריטית. הופיעה בסיבוב ההופעות של ווטרס, ומתעתדת לעבוד אתו גם על האלבום הבא. Blossom Toes – פופ-פסיכדליה בריטית. לא מכירה אותם. כל השאר הם ג'זיסטים/פולקיסטים.