../images/Emo122.gif
כמעט 5 שנים עברו ומאז אני מרגישה כל הזמן רק חבולה. אם אני אשאיר רגע את הרחמים העצמיים בצד, אני חושבת שהחיים שלי די נורמלים. אני חיה, מחייכת, נוסעת, אפילו נהנית מכל מיני דברים. אבל עמוק עמוק יש בי מעין לאות / עייפות כזו שאני לא מסוגלת להסביר אותה כאלו מישהו נותן לי כל הזמן מכות והגוף כואב והנפש כואבת. אבל הכי הכי הכי הרבה אני מתגעגעת - קשה לי בלעדיו הוא כל כך חסר לי. לא יודעת למה כותבת או אפילו על מה,, סתם הרגשתי צורך להוציא קצת החוצה. תודה על המקום וההקשבה.
כמעט 5 שנים עברו ומאז אני מרגישה כל הזמן רק חבולה. אם אני אשאיר רגע את הרחמים העצמיים בצד, אני חושבת שהחיים שלי די נורמלים. אני חיה, מחייכת, נוסעת, אפילו נהנית מכל מיני דברים. אבל עמוק עמוק יש בי מעין לאות / עייפות כזו שאני לא מסוגלת להסביר אותה כאלו מישהו נותן לי כל הזמן מכות והגוף כואב והנפש כואבת. אבל הכי הכי הכי הרבה אני מתגעגעת - קשה לי בלעדיו הוא כל כך חסר לי. לא יודעת למה כותבת או אפילו על מה,, סתם הרגשתי צורך להוציא קצת החוצה. תודה על המקום וההקשבה.