לא קל לפעמים
New member
../images/Emo122.gifלא יאומן../images/Emo46.gif
בעיר קטנה, אי שם בישראל, נפתחה באיחור כיתת א' PDD קטנה, קרוב לתחילת שנת הלימודים. ביום הראשון, בפגישת ההיכרות שבין המורות להורים, הדגישה המנהלת של ביה"ס, כי היות ואין מספיק שעות חפיפה בין המורות, על ההורים לחתום על ויתור על שעת לימוד ולסיים את היום מוקדם יותר, ברבע לארבע, כדי לאפשר למורות שעת חפיפה מקצועית. טוב, בלית ברירה, חתמנו. הגענו לכיתה. מצאנו חדר שומם וריק, ללא ארונות, ללא שולחנות, ללא פינת סיפור, ללא משחקים, ללא ספרים, ללא חומרי למידה. כלום כלום. היינו בשוק, אך הצענו ההורים עזרה. כל מה שצריך. שלחנו צעצועים ומשחקים מהבית, שיהיה עם מה לעבוד, שלחנו דפי עבודה, דפי למינציה, טושים, קלסרים, כלי אוכל ומה לא. התחילה השנה- ורק לפני סוכות נפגשנו עם הצוות החינוכי. הסתבר שאין בכלל קלינאית תקשורת וגם השעות הטיפוליות מאד מינימליות. יותר מכך- כשפירטו לנו את סדר היום של כיתה א', הסתבר שזמן הלמידה האישי, או הפרטני הוא בסך הכל פחות מחצי שעה! כל היתר זה כל מיני פעילויות מוטוריות (לא האמנתי כשראיתי את המורות והסייעות מניפות את הידיים של הילדים למעלה, כאילו הם משותקים ועוד קוראות לזה שיעור ספורט), קצת מפגשים די סמליים וכל מיני הפסקות מבוזבזות בחצר שהיתה שוממת אף היא. גם פעילויות פה מיותרות לפני האוכל, כשהילדים מורעבים, ואף אחת מהפעילויות לא קשורה בכלל ללעיסה או בליעה, סתם בזבוז זמן. טוב, נפגשתי עם המורות והראיתי להן את העבודה של הילד בתוכנית ביתית והסברתי שהן מבזבזות את זמנו ואם לא יתחילו לעבוד על חומרי למידה קצת יותר זמן, אז אין לו מה לעשות בבי"ס 8 שעות. לאחר מאמצים רבים, הילד התחיל סופסוף קצת ללמוד, אך עדיין, חומרי הלמידה התאימו לגן ולא לכיתה. לא התעצלתי ובתיאום עם המורות, סיכמתי איתן שנתחיל עם למידה של אות פותחת והכנתי להן דפי עבודה שונים ומעניינים, כדי לתגבר את הלמידה בנושא, גם בבוקר וביקשתי לשלב אותם בלמידה. נעניתי למרבה הצער באופן חלקי והמורות הבטיחו שהן תעשינה דפי עבודה מתאימים, אך זה לא קרה. הלמידה שלו היתה משעממת, חד גונית ולא יצרה אצלו מוטיבציה. השתדלתי להכין עוד עזרי למידה, שישולבו בלמידה, כי יש לי ידע וכלים לעשות זאת. לצערי קיבלתי אתמול טלפון בהול בעשר בבוקר ובו התבקשתי להגיע אל בית הספר בדחיפות. הגעתי לחדר המנהלת, ומצאתי שם את כל הצוות הכיתתי, מתנה את צרותיו, על האמא הזו, המלחיצה והנודניקית, שלא מחייכת ולא מפרגנת ושעושה להם חיים קשים. באופן בלתי יאומן, הזמינה מנהלת ביה"ס את מנהלת המחלקה לחינוך מיוחד בעיריה, כדי לנזוף בי. ישבתי שם ומולי, המחנכת, מנהלת בית הספר, הפסיכולוגית של בית הספר, ומנהלת החינוך המיוחד בעיריה. כל אחת מהן ישבה והטיפה לי מוסר על כך שאני מלחיצה, לא נותנת לצוות לעבוד, לא מספיק מפרגנת ושאם אני לא אפסיק- הם יסגרו לי את הכיתה- ציטוט מהמשפטים של מנהלת המחלקה לחינוך המיוחד. נאלצתי לשמוע שם את כל הקשיים שלהן, כמו למשל שהמנהלת באה לפני שמונה בבוקר, כדי לתת גיבוי בכיתה, כי יש שם רק מבוגרת אחת. וכל זאת למה? כי לא המנהלת של ביה"ס ולא מנהלת החינוך המיוחד, שהיו עסוקות בלנזוף בי במשך שעה, לא טרחו כפי שצריך לדאוג לבת שירות לאומי בכיתה ולכן יש שם מחסור בכוח אדם. אז ככה קורה שמי שלא עובד עם השכל- צריך לעבוד עם הרגליים. וכך הן עושות שם כל מיני קומבינות וטלאי על טלאי, במקום לדאוג להשלמת הצוות בבוקר. המחנכת נזפה בי, על כך שאני לא מעריכה שהיא עובדת קשה כל כך ואין לה אפילו זמן לשתות ולצאת להפסקה (בעייה שלה- שתדאג להשלמת הצוות החינוכי), מנהלת החינוך המיוחד, שתחופ תפקידה ממש לא כולל נזיפה על הורים בבתי ספר, ישבה שם וציקצקה ללא הפסקה, כמה שכולן עובדות קשה כל כך ומעניין למה עדיין הילדים שלנו לא לומדים שם??? אז דאגו לאיים עלי, להפחיד אותי, להזהיר אותי, להוכיח אותי והכל הכל.. רק מה? לא לקחו על עצמן את האחריות ללמידה. כשסופסוף רציתי להשיב לטענות, אמרו הפסיכולוגית ומנהלת החינוך המיוחד שהן נורא עסוקות וחייבות ללכת. כשעמדתי על שלי וביקשתי להשיב לטענות, אמרתי כי אכן, אני מאמינה שילדים בכיתה א' צריכים ללמוד קרוא וכתוב וחשבון ואני לא רוצה שזה יקרה רק בכיתה ח', כי אני מצפה שהילד ישולב ויש שם כיתות לשילוב. לא יאומן. הצוותים החינוכיים האלה מקטינים ראש, ומנסים להקטין את הראש שלנו, או לערוף אותו. מנהלת כזו.. מי צריך אוייבים
לא ישנתי כל הלילה מהכאב והעלבון על הלינץ' שעשו לי שם. אני עדיין המומה
בעיר קטנה, אי שם בישראל, נפתחה באיחור כיתת א' PDD קטנה, קרוב לתחילת שנת הלימודים. ביום הראשון, בפגישת ההיכרות שבין המורות להורים, הדגישה המנהלת של ביה"ס, כי היות ואין מספיק שעות חפיפה בין המורות, על ההורים לחתום על ויתור על שעת לימוד ולסיים את היום מוקדם יותר, ברבע לארבע, כדי לאפשר למורות שעת חפיפה מקצועית. טוב, בלית ברירה, חתמנו. הגענו לכיתה. מצאנו חדר שומם וריק, ללא ארונות, ללא שולחנות, ללא פינת סיפור, ללא משחקים, ללא ספרים, ללא חומרי למידה. כלום כלום. היינו בשוק, אך הצענו ההורים עזרה. כל מה שצריך. שלחנו צעצועים ומשחקים מהבית, שיהיה עם מה לעבוד, שלחנו דפי עבודה, דפי למינציה, טושים, קלסרים, כלי אוכל ומה לא. התחילה השנה- ורק לפני סוכות נפגשנו עם הצוות החינוכי. הסתבר שאין בכלל קלינאית תקשורת וגם השעות הטיפוליות מאד מינימליות. יותר מכך- כשפירטו לנו את סדר היום של כיתה א', הסתבר שזמן הלמידה האישי, או הפרטני הוא בסך הכל פחות מחצי שעה! כל היתר זה כל מיני פעילויות מוטוריות (לא האמנתי כשראיתי את המורות והסייעות מניפות את הידיים של הילדים למעלה, כאילו הם משותקים ועוד קוראות לזה שיעור ספורט), קצת מפגשים די סמליים וכל מיני הפסקות מבוזבזות בחצר שהיתה שוממת אף היא. גם פעילויות פה מיותרות לפני האוכל, כשהילדים מורעבים, ואף אחת מהפעילויות לא קשורה בכלל ללעיסה או בליעה, סתם בזבוז זמן. טוב, נפגשתי עם המורות והראיתי להן את העבודה של הילד בתוכנית ביתית והסברתי שהן מבזבזות את זמנו ואם לא יתחילו לעבוד על חומרי למידה קצת יותר זמן, אז אין לו מה לעשות בבי"ס 8 שעות. לאחר מאמצים רבים, הילד התחיל סופסוף קצת ללמוד, אך עדיין, חומרי הלמידה התאימו לגן ולא לכיתה. לא התעצלתי ובתיאום עם המורות, סיכמתי איתן שנתחיל עם למידה של אות פותחת והכנתי להן דפי עבודה שונים ומעניינים, כדי לתגבר את הלמידה בנושא, גם בבוקר וביקשתי לשלב אותם בלמידה. נעניתי למרבה הצער באופן חלקי והמורות הבטיחו שהן תעשינה דפי עבודה מתאימים, אך זה לא קרה. הלמידה שלו היתה משעממת, חד גונית ולא יצרה אצלו מוטיבציה. השתדלתי להכין עוד עזרי למידה, שישולבו בלמידה, כי יש לי ידע וכלים לעשות זאת. לצערי קיבלתי אתמול טלפון בהול בעשר בבוקר ובו התבקשתי להגיע אל בית הספר בדחיפות. הגעתי לחדר המנהלת, ומצאתי שם את כל הצוות הכיתתי, מתנה את צרותיו, על האמא הזו, המלחיצה והנודניקית, שלא מחייכת ולא מפרגנת ושעושה להם חיים קשים. באופן בלתי יאומן, הזמינה מנהלת ביה"ס את מנהלת המחלקה לחינוך מיוחד בעיריה, כדי לנזוף בי. ישבתי שם ומולי, המחנכת, מנהלת בית הספר, הפסיכולוגית של בית הספר, ומנהלת החינוך המיוחד בעיריה. כל אחת מהן ישבה והטיפה לי מוסר על כך שאני מלחיצה, לא נותנת לצוות לעבוד, לא מספיק מפרגנת ושאם אני לא אפסיק- הם יסגרו לי את הכיתה- ציטוט מהמשפטים של מנהלת המחלקה לחינוך המיוחד. נאלצתי לשמוע שם את כל הקשיים שלהן, כמו למשל שהמנהלת באה לפני שמונה בבוקר, כדי לתת גיבוי בכיתה, כי יש שם רק מבוגרת אחת. וכל זאת למה? כי לא המנהלת של ביה"ס ולא מנהלת החינוך המיוחד, שהיו עסוקות בלנזוף בי במשך שעה, לא טרחו כפי שצריך לדאוג לבת שירות לאומי בכיתה ולכן יש שם מחסור בכוח אדם. אז ככה קורה שמי שלא עובד עם השכל- צריך לעבוד עם הרגליים. וכך הן עושות שם כל מיני קומבינות וטלאי על טלאי, במקום לדאוג להשלמת הצוות בבוקר. המחנכת נזפה בי, על כך שאני לא מעריכה שהיא עובדת קשה כל כך ואין לה אפילו זמן לשתות ולצאת להפסקה (בעייה שלה- שתדאג להשלמת הצוות החינוכי), מנהלת החינוך המיוחד, שתחופ תפקידה ממש לא כולל נזיפה על הורים בבתי ספר, ישבה שם וציקצקה ללא הפסקה, כמה שכולן עובדות קשה כל כך ומעניין למה עדיין הילדים שלנו לא לומדים שם??? אז דאגו לאיים עלי, להפחיד אותי, להזהיר אותי, להוכיח אותי והכל הכל.. רק מה? לא לקחו על עצמן את האחריות ללמידה. כשסופסוף רציתי להשיב לטענות, אמרו הפסיכולוגית ומנהלת החינוך המיוחד שהן נורא עסוקות וחייבות ללכת. כשעמדתי על שלי וביקשתי להשיב לטענות, אמרתי כי אכן, אני מאמינה שילדים בכיתה א' צריכים ללמוד קרוא וכתוב וחשבון ואני לא רוצה שזה יקרה רק בכיתה ח', כי אני מצפה שהילד ישולב ויש שם כיתות לשילוב. לא יאומן. הצוותים החינוכיים האלה מקטינים ראש, ומנסים להקטין את הראש שלנו, או לערוף אותו. מנהלת כזו.. מי צריך אוייבים
