../images/Emo121.gif..שוב מפספסת?
האם זה קורה גם לכם?... מחשבות של פיספוס, כשנשאנו וגרנו בקרבת הורי,התראינו איתם כמעט מידי יום,הם עזרו לנו מאד עם הנכדים,עזרו לי מאד כלכלית,היו מעורבים בחיינו,לא גרמו לי לטראומות ילדות,ותמיד היו שם בשבילי. עברנו לעיר אחרת,התראינו פחות,פעם בשבוע. כשאבי חלה,(סחב 8 חודשים את המחלה הארורה )האח היחיד שלי היה שם כל יום, הסיע אותו לטיפולים,תמך בו,תמך באימי,ואני.....גרה במרחק של 40 דקות נסיעה,מבקרת פחות,מעורבת פחות,ושומרת על קשר יומיומי.בשבוע האחרון לחייו הייתי בבית החולים פעמיים,המשפחה הקטנה שלי תמיד הבינה שהסיבה שאינני נמצאת שם היא העבודה והמרחק..(אפשר לחשוב). לאחר שנפטר,כאבתי מאד את העובדה שלא הייתי לידו,לא הייתי איתו יותר זמן, חשבתי שלו ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית זה היה אחרת,לא הייתי מפספסת את החודשים האחרונים לחייו,הייתי איתו הרבה יותר,זה האיש שהיה יקר לי מכל האיש שאהבתי הכי בעולם.. היום זה קורה לי שוב,אמי בת 75,גרה לבד,אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שאיתה זה יהייה אחרת.הבטחתי לעצמי ש"אנעים" לה את הזיקנה,אבקר יותר,אקח אותה אלי הביתה בסופי שבוע,אסיע אותה לטייל,אלך איתה להצגות,מסעדות ועוד.... וזה רק במחשבות, אנחנו מדברות בטלפון פעם בשבוע,ומתראות בערך פעם בחודש, אני מרגישה שזה לא מספיק,אני יודעת שהיא מאושרת כשאנחנו ביחד,היא מחכה, אני חוששת,שגם אותה אני מפספסת,שיום אחד,שוב אצטער .. אתמול,נפטר חבר לעבודה (בן 70)היחסים בינו לבנו נותקו לפני 10 שנים. האב מאד רצה להשלים..הבן סרב.10 שנים..ולא נפרד ממנו, אז אולי זו הסיבה שהופכת אותי לכזו רגישה,כאילו...למצות,עוד ועוד... להיות איתם יותר, לא לוותר,כדי שיום בהיר אחד ..לא נצטער. גם כשמערכת היחסים עם ההורים קשה,גם כשהילדות ,לא היתה קלה .. האם המחשבות האלה מוכרות?.."פיספוס של ההורים?"..
אז הרגישות השתלטה בי היום,מקווה שלא בלבלתי יותר מידי
האם זה קורה גם לכם?... מחשבות של פיספוס, כשנשאנו וגרנו בקרבת הורי,התראינו איתם כמעט מידי יום,הם עזרו לנו מאד עם הנכדים,עזרו לי מאד כלכלית,היו מעורבים בחיינו,לא גרמו לי לטראומות ילדות,ותמיד היו שם בשבילי. עברנו לעיר אחרת,התראינו פחות,פעם בשבוע. כשאבי חלה,(סחב 8 חודשים את המחלה הארורה )האח היחיד שלי היה שם כל יום, הסיע אותו לטיפולים,תמך בו,תמך באימי,ואני.....גרה במרחק של 40 דקות נסיעה,מבקרת פחות,מעורבת פחות,ושומרת על קשר יומיומי.בשבוע האחרון לחייו הייתי בבית החולים פעמיים,המשפחה הקטנה שלי תמיד הבינה שהסיבה שאינני נמצאת שם היא העבודה והמרחק..(אפשר לחשוב). לאחר שנפטר,כאבתי מאד את העובדה שלא הייתי לידו,לא הייתי איתו יותר זמן, חשבתי שלו ניתן להחזיר את הגלגל אחורנית זה היה אחרת,לא הייתי מפספסת את החודשים האחרונים לחייו,הייתי איתו הרבה יותר,זה האיש שהיה יקר לי מכל האיש שאהבתי הכי בעולם.. היום זה קורה לי שוב,אמי בת 75,גרה לבד,אני זוכרת שהבטחתי לעצמי שאיתה זה יהייה אחרת.הבטחתי לעצמי ש"אנעים" לה את הזיקנה,אבקר יותר,אקח אותה אלי הביתה בסופי שבוע,אסיע אותה לטייל,אלך איתה להצגות,מסעדות ועוד.... וזה רק במחשבות, אנחנו מדברות בטלפון פעם בשבוע,ומתראות בערך פעם בחודש, אני מרגישה שזה לא מספיק,אני יודעת שהיא מאושרת כשאנחנו ביחד,היא מחכה, אני חוששת,שגם אותה אני מפספסת,שיום אחד,שוב אצטער .. אתמול,נפטר חבר לעבודה (בן 70)היחסים בינו לבנו נותקו לפני 10 שנים. האב מאד רצה להשלים..הבן סרב.10 שנים..ולא נפרד ממנו, אז אולי זו הסיבה שהופכת אותי לכזו רגישה,כאילו...למצות,עוד ועוד... להיות איתם יותר, לא לוותר,כדי שיום בהיר אחד ..לא נצטער. גם כשמערכת היחסים עם ההורים קשה,גם כשהילדות ,לא היתה קלה .. האם המחשבות האלה מוכרות?.."פיספוס של ההורים?"..
