דברים שלא מדברים עליהם, מות

שההההלום אליההה../images/Emo24.gif../images/Emo25.gif

מסכימה מאד, ומי כמוך מכירה את דעתי על המוות, לא פוחדת ממנו,מאחר והוא מופנם כל כך עמוק בתוכי כחלק ממני, כחלק מהחיים. והלא היית עדה וחלק מהמסע של אחי.. אז לא פוחדת, אבל כן, הגעגועים שאחרי, מולידים שאלות שמאז די בוערות, הצורך להבין, הצורך לדעת, על מהות החיים, על המשמעות. יחד עם זה, עדיין יש את אלה שכן פוחדים ואפילו לדבר עליו אינם מוכנים. אל אלה בעצם אני פונה בשאלתי, מה קרה לכם אנשימים בעקבות חוויה של פרידה ממישהו אהוב, מישהו קרוב, מישהו שהכרתם? איך מרגישים? אילו שאלות צצו בכם?
גילגיל
 

eliya-l

New member
היי גילי

האמת היא יקירתי, שעד המסע של אחיך המסעות הקודמים שעברתי או יותר נכון שעזרתי בהם לאחרים לעבור היו חוויתיים עבורי בדרך אוףףף לא קל להסביר, כלומר במעין תחושת כבוד, כובד, אחריות, עצב. מאחר ונגעת באחיך - אני צוחקת על המשפט הזה, אך מאחר ונגעת באחיך אני מרשה לעצמי להתייחס למסע שלו לחלק שבו אני הייתי מעורבת. הרי שהוא הראה לי כיצד אפשר לעבור עם חיוך מדהים, עם צחוק וליטוף ובכייפיות נפלאה עם חיבוק ונשיקה על הלחי. הלוואי ואני אומרת כאן הלוואי ענקי, הלוואי שכולם היו עוברים בכזו כייפיות כפי שעבר אחיך. אני חושבת שהבעייה שלנו היא פחד מוות מהמוות - הוא סובב לנו כל כך ולאו דווקא בשל מלחמות ופיגועים - מוות של בן אדם. אנחנו ניזונים ממוות של יצורים אחרים, אנחנו ניזונים ממוות של פירות וירקות. דרכתי על נמלה קטנטנה והרגתי אותה, קטפתי תפוח מן העץ והרגתי אותו - הלוא כך? אנחנו מדברים על מוות בהמון הקשרים, אך אנחנו רק מדברים מסביב, סחור סחור. חברה נפלאה שלי שכבר איננה עוד התייחסה בזמנו למילה "חלל" בהקשר של נפל חלל, או שנוצר חלל בעיקבות הסתלקות של מישהו ואמרה שחלל הוא מקום ריק שאמור להתמלא, בכל הזכרונות הנפלאים, בחיוך, בחיבוק, במילה טובה. לוקח לו זמן לאותו חלל להתמלא כל אחד ופרק הזמן שלו אך כשהוא בשלבי התמלאות הגעגועים פחותים שכן אנו נושאים את אותו זה שמת בקרבנו. כשאימי נפטרה, אני חושבת למעשה אני יודעת שדי התחרפנתי, המוות שלה בא בהפתעה מושלמת ולא היה רגע של להתכונן לזה. פשוט התחרפנתי לחלוטין ולא היה לי ממי לקבל תמיכה אצלנו במשפחה לקבל תמיכה היה משהו בלתי נסבל לחלוטין. שנים ארוכות לקחתי את זה עלי וזה היה משא כבד מנשוא וכך גם היה עם מותו של אבי. אני חושבת שמותו של אבי עזר לי לעכל את מותה של אימי ולאחר תקופה קצרה יחסית ממותו של אבי הצלחתי להבין את התהליך הזה שנקרא מוות בעזרתו של גבריאל כמה טוב שיש לי אותו. נשיקות
 
על אחי ז"ל../images/Emo24.gif

את יודעת, עד המסע הזה שעברתי עם אחי, לא ממש חשבתי על המוות. כאילו בסדר, היה ברור לי שהוא קיים אבל מעולם לא נגעתי בו באופן אישי, לפחות לא התייחסתי אליו כאל משהו שעלול היה להעלות בי שאלות וכאלה. זה היה מעין ברור מאליו, זה קורה וזהו, אין מה לדוש בזה יותר מדי.
כאשר אחי נפרד, ובעצם עוד לפני כן, (את הלא היית הראשונה שהיה לה האומץ לבשר לי את מה שטמנתי עמוק בתוכי, את מה שהתחמקתי מלהתמודד איתו), החלו לעלות בי שאלות כמו למה בעצם לחיות אם מתים בסוף. אז נכון שידעתי כבר הרבה לפני כן, על תיאוריות גלגולי נשמות ואפילו האמנתי לא פחות מאשר אני מאמינה בזה היום, ואולי יש לומר "יודעת" שזה קיים, אלא שכאשר המוות נגע בי באופן אישי, כמו נתבקשתי להוריד את התיאוריות הללו לגשמי, להתמודד עם המציאות ולערב את כל הידע הזה שנצבר במשך שנים ארוכות.
אז החלו לעלות בי שאלות על משמעות החיים, מטרות, ייעוד, מה הלאה, ועוד, שאני מניחה שקיימות אצל הרבה מאד אנשים שחווים בקרבתם מוות. איך מתמודדים? רק על עצמי לספר ידעתי,,, שבוע ימים לפני שאחי נפרד ממני, הוא ביקש ממני להתחיל ללמד, לגמור את הספר, ולתת את כל מה שיש בי. הייתי בהלם משום שאחי היה האדם האחרון שהייתי מצפה ממנו לדבר בצורה "רוחנית" שכזו. הוא היה האדם הכי ארצי שהיכרתי בחיי ואף שלל את העיסוק "במקדש" שלי (כך הוא קרא לבית שלי..) בכל פעם כשבא לבקר.
יומיים אחר כך, הוא ביקש ממני לקרוא לכל המשפחה והחברים, וישב על המיטה כאילו הוא עומד לצאת לטיול, ונפרד מכולם, אחד אחד כאשר הוא קורא להם בשמם, כלומר שפוי לחלוטין. לו היה מישהו מספר לי על כך, עם כל הידע והתיאוריות, מן הסתם הייתי סופקת כפיים ומנענעת את ראשי כשאני חושבת.. זה בטח מצריך אישפוז בכפייה. אבל הנה זה קרה לי.. לא מיסטיקה, לא לימודים, חי.. אמיתי. עוד המון סיפורים כאלה יש לי, על אחי, ועל עוד כמה שברור היה להם עוד לפני כולם, שהם נפרדים, הם עוזבים, ואני חושבת שזה הפליא אותי יותר מהכל.
ארוך יצא לי.... וזה רק טיפ
...
תודה על השיתוף אליה.
ובהזדמנות זו,
ל
 
אין מה לפחד...

לא צריך לפחד מה מוות... אני אישית חקרתי את הנושא של "חיים אחרי המוות" ואת עולם המתים, כש מכירים את העולמות ההלו מבינים שאין מה לפחד... (אני מתכנן לבקר בעולם הזה בעוד כמה שנים, אני גם מתכנן לחזור למי שלא הבין... זה לא היה הביקור הראשון שלי שם, אבל זה היה הראשון תהיה יותר מכמה שניות...)
 
היי...

היי, טוב מה זתומרת לא חזרו מי שם ?! אז מה זה גילגול נשמות ? חוץ מי זה שאני אמרתי שאני ההיתי שם... טוב אני לא ממש יודע מה לספר... אני ממליץ על שאלות יותר ספציפיות...
 
welcomeכישוף../images/Emo13.gif../images/Emo65.gif

ברוך הבא הביתה,
כי עולם המיסטיקה הוא הבית של כולנו ונשמח מאד באם תוכל לפרט ולחלוק את נושא המחקר שלך, "חיים אחרי המוות".
גילי
 
../images/Emo129.gifזה לא המוות שמפחיד../images/Emo73.gif

זה איך מתים וכמה סובלים לפני זה זה מה שמפחיד מחלה קשה, התקף לב, דום לב, תאונה וכו. הכי טוב למות לפי דעתי זה מות נשיקה במיטה מתוך שינה
 
אכן,אין ממה לפחד

וצריך כל אדם לראות כל יום מיומו שהוא יום חדש בחייו ויש להודות על כך שהרי אף אחד לא יודע מתי ילך מהעולם...כל יום מיומו הוא בגדר לידה מחדש. צריכים להיות עם היעידה של המוות, להיות מודעים לכך ולא לפחד-כי הפחד גורם לנו להתכחש ותוםס אותנו לא מוכנים ואז זה פי שתיים יותר גרוע. צריך לראות את העולם הזה כמו מסדרון ענק-תחנת מעבר, לא יותר מזה. אין ממה לפחש אנשים!!! הוציאו את המיטב ממה שיש לכם להציע לעולם הזה.
 

Impulser

New member
הפחד הוא לא מהמוות אלא...

מהדרכים הרבות בהם אפשר למות. אף פעם לא חשבתם כמה דרכים יש למות: תאונות, רצח, האתאבדות ועוד אינסוף אפשרויות. הפחד הוא לאבד את החיים וכל מה שהם כוללים (משפחה, חברים וכו'). הסבל בדרך למוות = גסיסה. עצם המילה מוות היא הסוף של אותה פעולה ואילו הדרך אליה היא הפחד!
 
welcome impulser../images/Emo24.gif../images/Emo65.gif

למה פחד? והלא זה הדבר היחיד הכי בטוח עלי אדמות, כי הכי בטוח שזה יקרה לכולנו מתי שהוא. ברוך הבא ה
ה
 

rotemangie

New member
פחד מהמוות?

לפחד מהמוות? הרי זה דבר טיבעי. אומנם לא נעים, לא צפוי, ואף פעם לא מרנן, אבל עם הזמן והשנים לומדים להתמודד עימו. ולדבר עליו? ךאלף אחד לא נעים, אף אחד לא בדיוק אוהב את השיחות הללו, אך באישה שהוא שלב זה עולה, והשאלה הניצחית תמיד נשארת
 
אהלנים רותם../images/Emo140.gif

מהי השאלה הנצחית אצלך? למה לא נעים לדבר על המוות? אשמח אם תפרטי, ורק אם בא לך
ברוכה הבאה ה
ה
 

rotemangie

New member
שלום שלום

השאלה הניצחית בשבילי כן קשורה למוות אך בהקשר של תקווה שכשיגיע היום בו אמות, האם אמות מאושרת. ולמה זה לא נעים?...מוות אף פעם לא נעים הוא כרוך בכאב, צער ודמעות, אשר לצערי הנושא מוכר לי... אז עוד פעם זהו חלק מתהליך החיים, אין לנו ברירות אלא להתמודד איתו...
 
פעם קראתי משהו שכתב

ג'ורג' מ"סיינפלד" (ג'ייסון אלכסנדר) הוא כתב שם שהרבה יותר כיף היה אם החיים שלו היו הפוכים, היינו מתחילים אותם מהזיקנה, מקבלים פנסיה וסיעוד ולאט לאט נהיים יותר ויותר צעירים, מתחילים לעבוד, אח"כ מתפנים ללימודים, נהנים מהנעורים ומשחקים בגן ובסוף מגיעים לינקות, חוזרים למאיפה שיצאנו ומתים באורגזמה גדולה. ובכל זאת נראה לי שמשהו מהתהליך הזה כן מתרחש, דרך הזיקנה, הגוף קטן, היכולת המוטורית חוזרת להיות מוגבלת, הקול נהיה דקיק יותר ויש יותר צורך בסיוע כמו בינקות, באופן מצער ומובדל, המוח כבר קולט את אובדן הכשירויות (בהנחה שהוא לא נפגע בעצמו) ובאיזשהו שלב כשה"מנשא" שלנו נפגם בצורה כזו, וגם מכרינו כבר הלכו "לעולמם", יש קבלה והשלמה עם המוות, כך שאיפושהו הדעיכה של הגוף מאפשרת לנו פרידה מהחיים הגשמיים. כשלא נעשה התהליך האיטי הזה, והמוות בא "בטרם עת" (מבחינת גיל) כאן נוצר הקושי הכי בולט לקבל ולהשלים איתו, אובדן מהיר של היכולות עקב מחלה או פגיעה פיזית, לא מאפשר די זמן להגיע לאותו מצב שזה בסדר להיפרד. אלה מחשבות ראשונות, אולי עוד יבוא המשך
אם אני אמות פתאום
 
למעלה