Aerosmith

[AeroSlash]

../images/Emo120.gif Aerosmith ../images/Emo111.gif

Good evening people, welcome to the show

אחת השאלות שנשאלת הכי הרבה לגבי להקה/אומן מוערץ היא איך בעצם הכל התחיל? איך הם נפגשו? איך הם התחילו לעבוד יחד? ובעיקר, איך נוצר האלבום הראשון? כי הרי זוהי תחילת הדרך. זה הגלגל שהניע את הכל. השירים באלבום הראשון הם היסטוריים מבחינת משמעותם ללהקה והדרך שלה כלפי המעמד שלה כיום. לכן, החלטתי להקדיש את הביקורת הנ"ל לאלבום הראשון של אירוסמית' ואישית אחד האלבומים המועדפים עליי של הלהקה בכלל. כאשר מדברים על האלבום הראשון של להקה שקיימת יותר מ-3 עשורים מאוד מרגש ויפה להסתכל על האלבום מלפני יותר מ-30 שנה ולהסתכל על אחד האלבומים האחרונים ולראות את ההתפתחות של הלהקה במשך השנים. לראות את ה'גדילה' שלה, לראות איך השירים הופכים יותר ויותר מקצועניים עם כל אלבום ואלבום. כאשר אנחנו מסתכלים על אירוסמית' כיום, אנחנו רגילים לראות אותם בתור אגדות הרוק שלנו, בתור גדולי המוזיקאים, ה-Monsters of rock כפי שהם מכונים בצדק. אז בואו לכמה דקות נשכח ממה שהם היום, נשכח מהעובדה שהם הלהקה ששינתה רבות את פני המוזיקה ונראה איך חמשת הגברים הללו, מלאי ביטחון עצמי, קסם ומה רק לא, פעם היו לא יותר ולא פחות, מאשר חמישה בחורים אשר התקרבו או היו בשנות ה-20 לחייהם, חסרי אמצעים, שחיו בדירה קטנטונת ולפעמים נאלצו אפילו לגנוב על מנת להתקיים אבל היו עם המון אמביציה ואמונה במה שהם הכי אוהבים לעשות – מוזיקה. אז הנה, אוקטובר 1972, החבר'ה מתחילים לעבוד על אלבומם הראשון כאשר הכל מלווה בצריכת סמים ואלכוהול מוגברת, החיים הטיפוסיים של להקת רוק בשנות השבעים. הם נמצאים בתנודה מתמדת, נעים ממקום למקום, ממלון למלון, מבית לבית תוך עבודה על כתיבת השירים, הריפים, הסולואים ומה רק לא לאלבום הראשון. וכמובן, החלק האחרון, שמו של האלבום שהוא כשם הלהקה, Aerosmith, מה שהיה נהוג ונהוג עד היום בקרב רבים מן האומנים/להקות. מאוד מתאים כמובן, כי שם בעצם, התחילה אירוסמית' as we know it. ובכן, נראה מה יש לנו כאן: יש 8 שירים, 8 רצועות, 8 חתיכות היסטוריות בתולדות הלהקה ו-8 יצירות אומנות

"What would be the greatest thing to sing for an audience…"

הראשון של הראשון. אחד הטובים באלבום. גם מבחינת הליריקה וגם מבחינת הנגינה. מאוד אופייני לשנות השבעים ומאוד אופייני לאירוסמית'. השיר פותח בשורה "Good evening people, welcome to the show" – שורה שלא יכולה להיות יותר טובה ממנה לפתיחת האלבום. אירוסמית' מזמינים אותנו למופע שלהם, למופע המוזיקלי שלהם, מופע בו הם יתנו לנו את המקסימום שהם יכולים ובו ההנאה מובטחת. ואכן, הם לא אכזבו. הם סחפו אותנו לתוך מופע אירוסמית' והמופע הנ"ל נמשך יותר מ-30 שנה. וברגע שנכנסנו אנחנו כבר בפנים - No way back, no return. ואנחנו גם לא רוצים לחזור. הרי למה לנו? אנחנו מקבלים כל פעם מחדש, עם כל אלבום או קליפ או שיר חדש עוד סצנה במופע הזה, חלק ממנו, כאשר אנחנו לא יכולים אפילו לנסות לנחש מה יהיה החלק הבא אבל אנחנו יודעים שכמו שהם לא אכזבו 30 שנה, ככה לא יאכזבו גם הפעם ויפתיעו עם משהו מדהים, מקורי, מעניין, מקפיץ, עוד משהו שנתמכר אליו, עוד משהו שיקשור אותנו חזק עוד יותר ללהקה המדהימה הזו והמוזיקה שלה. וחוץ מזה, Make It - "עשה את זה" - איזה שם יותר טוב לשיר הראשון באלבום הראשון של להקה שרק מתחילה את דרכה

מי שבאה ברוכה הבאה

שיר מאוד ברוח התקופה וגילם של חברי הלהקה. הרבה מהחוסר אכפתיות ואי דאגה למה שיהיה על מנת רק לחיות וליהנות מהרגע. הכל מתקבל, לא משנה מה יש, העיקר ליהנות ולחיות את החיים על פול ווליום עם הרבה נשים והרבה דברים אחרים שמאפיינים להקות רוק בשנות ה-70. למשל: "Said I won't be choosy, you could send me a floozy", המסר ברור למדי לדעתי. כנ"ל מבחינה מוזיקלית, Somebody מאוד מתאים לכל הסגנון שהיה לאירוסמית' בשנות ה-70. הראשון של סטיבן טלריקו

"Tell me Dream On is not the greatest rock n' roll song you've ever heard" - ממש כמו שאומה ת'ורמן אמרה את זה בסרט. כל מילה שתיאמר על השיר הזה לא תהיה מספיקה בשביל לתאר את גדולתו. אחד הדברים שעושים את השיר לגאוני כל כך זה אולי העובדה שמבחינת מוזיקלית הוא פשוט למדי. שום דבר גרנדיוזי ומסובך ועם זאת, זה נשמע כל כך קסום וכל כך מהפנט. כל צליל בשיר משתלב עם כל מילה מתוכנו באופן ייחודי ומושלם כל כך שזה הופך לקסם ומעביר צמרמורת בגוף לא פעם כששומעים את השיר. בנוסף, אפשר לשים לב שסטיבן שינה את קולו ביתר שירי האלבום ואמנם ב-Dream On, זה ה-Real Steven. עוד דבר שהופך את השיר למיוחד כל כך שכן פה סטיבן "מדבר" מעמקי נשמתו. מסיבה זו והמסיבה שהליריקה של השיר כל כך רלוונטית לכולם, לא משנה באיזה תקופה אנו נמצאים, כל כך קל להתחבר לשיר הזה. ולחשוב שהשיר נולד לו אי שם בשנות השישים, כאשר נער בן 17 החליט להוציא על דף את מה שהרגיש וביטא זאת באמצעות שיר. אותו נער לא ידע שהשיר הולך להיות מהפכן לא קטן כעבור מספר שנים. כל כך הרבה משמעות, כל כך הרבה כוונה ורגש בכמה שורות פשוטות. לשיר מגיע כל תואר כבוד אפשרי החל משיר גדול עד יצירת מופת, פנינת מוזיקה וכו'. Dream On הוא אחד השירים שתמיד יחיה, שיר שלהקות יעשו לו קאברים בעתיד, שיר שרבים יהנו לשמוע עוד הרבה זמן. ולא סתם הוא תופס את מקומו המכובד בסט-ליסטים עד היום, יותר מ-30 שנה אחרי שיצא לראשונה. זה לא מסובך להבין לאן השיר הזה חותר. הוא מעודד את כולנו, כל אחד ואחד מאיתנו אף פעם לא לוותר על החלומות שלנו, להמשיך להילחם בעבורם, עם כל השאפתנות שבעולם על מנת להגשימם עד שהם באמת מתגשמים. ואירוסמית' היא הדוגמא הטובה ביותר לכך, עם כל הקשיים הם אכן הצליחו, והם עשו את זה. הן חלמו, לא וויתרו עד שחלומם התגשם. כיוון אחד בלבד

בין השירים היותר מגניבים ומעניינים באלבום. אחד מאותם השירים שבהשוואה לשירים העכשוויים של הלהקה אפשר לשמוע את הכתיבה ה"צעירה" של סטיבן. כתיבה משוחררת לגמרי, אופיינית לבחור בשנות ה-20 לחייו. אחד השירים בהם בולטות הגיטרות שנשמעות כל כך אבל כל כך סבנטיז. לא בכל השירים היותר "זקנים" של אירוסמית' אפשר למצוא את זה וב-One Way Street בהחלט אפשר. לשיר ישנן כמובן גרסאות אחרות, גרסאות לייב שנשמעות יותר טוב מאשר גרסת הסטודיו, אבל כך או כך, זה שיר מצויין מכל כיווניו. To be continued...

 

[AeroSlash]

../images/Emo111.gif Aerosmith ../images/Emo120.gif

פשוט ומדהים

אחד הריפים הטובים ואחד השירים הטובים שיש. לסטיבן כפי שכולנו יכולים לשים לב לפי זרועו השמאלית היה ים של אמונה בשיר הזה ומסתבר שהוא לא טעה. כשם ש-Ma Kin לא יורד מידו של סטיבן כבר כ-3 עשורים, כך Mama Kin טבוע במעריצי הלהקה ומעריכי המוזיקה כבר יותר מ-30 שנה. אי אפשר להישאר אדיש כששומעים את השיר. בלי לשים הלב הרגל מתחילה לה לנוע בקצב והיד מצטרפת וללא ידיעה מוקדמת אנחנו מוצאים את עצמינו עמוק בתוך השיר כאשר עם כל פריטה ועוד צליל אנחנו נכנסים עוד יותר פנימה. כל השבחים שיכולים להיאמר, נאמרו לא אחת על דפי הפורום בכיוון השיר הזה. בתחילתו של השיר ג'ו פרי חשש שהשיר לא יתפוס כי הוא פשוט מדי, אבל היי, מי אמר שיצירות אומנות חייבות להיות מסובכות

? פשוט תכתבי

אחד מהפחות אהובים עלי באלבום. ייתכן כי אלו המילים וייתכן כי זוהי המוזיקה, אבל בשבילי Write Me a Letter הוא אחד מאותם השירים שנוטים לדלג עליהם לפעמים כששומעים את האלבום או פשוט להפסיק באמצע. עם זאת, כאשר מעמידים אותו לא בשורת היצירות של האלבום הספציפי הזה אלא בכללי בין למשל כל השירים משנות ה-70 הוא תופס מקום מכובד למדי. אם לא לערוך השוואה בין השיר הזה לבין שאר שירי האלבום ולהעמיד אותו כשיר בפני עצמו, הוא עולה על לא מעט שירים ממבחר השירים העשיר של אירוסמית'. הראשון של התאומים

היסטוריה. אחד משיאי האלבום. יצירות אומנות. ענק. מדהים. כמו כל פעם, הגענו לציון נקודות השיא של האלבום, ואת התואר הזה Movin' Out חולק בכבוד רב עם Dream On. עם כל הכבוד [ו-כ-מ-ו-ב-ן שהיה, יש ויהיה כבוד] לקעקוע של סטיבן, לדעתי Ma Kin ממש במעט אחרי שני ענקי המוזיקה האלה. אצלי השיר תמיד ב-3 מימדים אם אפשר לתאר את זה ככה. ראשון, מוזיקה – אי אפשר לתאר. צלילי הגיטרה האלה כל כך אבל כל כך מהפנטים. מסחרר את הראש לגמרי ושואב בחזקה לתוך השיר. שני, מילים והמשמעות. הראשון של ה-Toxic Twins. סטיבן, ג'ו, מיטת מים – התוצאה – יצירת אמנות. שיר היסטורי מבחינת המשמעות שלו. שלישי, הגרסה ב-Pandora's Box

. היבט משל עצמו. זה באמת לוקח למימד אחר כששומעים את הגרסה המסוימת הזו. אם חשבתם שהשיר הוא יצירת מופת אחרי ששמעתם את האלבום הראשון אתם לא באמת יודעים עד כמה הוא יצירת מופת. טיול עם ה-

בזאת מסתיים לו האלבום הראשון של להקת אירוסמית'. כאשר שומעים את הכלים והקולות שהולכים ודועכים בסוף השיר, הגענו לסיומו של האלבום שהיה תחילת הדרך של הכל. בתור סיום לאלבום, השיר הזה נשמע טוב מאוד ועם זאת Walkin' The Dog יחד עם Write Me a Letter הולך אצלי קצת אחרי כל הגדולים של האלבום. אז מה בעצם עושה את האלבום לכל כך מיוחד חוץ מעצם היותו הראשון? כמובן השירים שבו. אבל חוץ מזה, יש באלבום הזה הרבה יותר משאר 8 רצועות, 8 שירים. כיום, כעבור יותר מ-30 שנה, האלבום הוא הזה הוא פיסת היסטוריה, הוא חתיכה מכובדת בפאזל שמרכיב את כל עולם הרוקנ'רול. הדרך שהחבר'ה עשו לאלבום הייתה לא קלה בכלל, עם לא מעט מכשולים ובעיות אך הם המשיכו לחלום עד שחלומם התגשם ב-1973 – הם הוציאו אלבום סטודיו. ואמנם זה עדיין לא היווה את פריצת הדרך הגדולה שלהם ואפילו אפשר לומר שהאלבום המיוחל נכשל, שכן רבים לא האמינו בהם ולא באלבום שלהם ולא נטו להשקיע על מנת לתרום להצלחת האלבום [ראה: חברת קולומביה וברוס ספרינגסטין]. רק זמן רב לאחר יציאתו האלבום התחיל לצבור תאוצה. ועם כל זאת, עדיין לא ענינו על השאלה מה אנחנו כל כך אוהבים באלבום הזה ובאירוסמית' בכלל... לדעתי, גם לא נוכל. את המוזיקה המדהימה הזו אי אפשר לתאר במילים, את ההרגשה כששומעים שיר אהוב, את הצמרמורת שעוברת בגוף כששומעים את ריף הפתיחה של Ma Kin. זה בגדר מסתורין, וזה מה שעושה את זה כל כך יפה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה זה, לכאורה זה הרי כל כך פשוט, אבל זה מושך כל פעם מחדש והולך ונהיה יותר טוב ככל שזה "מזדקן". האלבום הזה, יחד עם עוד מספר אלבומים מאותה התקופה מוכיח שמוזיקה לא יכולה להתיישן.

 

[SaintJohn]

הביקורות המצויינות ממשיכות לזרום../images/Emo70.gif

אני מאוד מסכים עם הדברים שכתבת, אלה, על היותו של האלבום הזה מאוד אופייני לאותה תקופה ולאותו הלך רוח של חברי הלהקה באותו זמן. ניכרת בהם האמביציה הכל כך חזקה להוכיח את עצמם ולבטא את עצמם מבחינה אומנותית, והרצון העז מתמיד להגיע אל שאיפת חייהם - להצליח בעולם המוזיקה ושיכירו בכשרון העצום שהיה טמון בהם מאז ומתמיד. לראיה יש לנו שירים כמו Make It ו-Dream On. סטיבן גם אמר בתכנית המרתקת ב-VH1, "מאחורי המוזיקה": Fake it till you make it. Pretend to be somebody untill that somebody turns into you. בלי שום שמץ של בושה, אירוסמית' נתנו שואו של להקה בשיא הצלחתה, עם כל הביטחון העצמי שמלוּוה לזה, והם קרעו את התחת עד שהגיעו לאותו סטטוס שעליו הם חלמו, ואפילו הרבה מעבר לזה, ולראיה המשפט בשיר הענק Movin' Out: Workin' like a dog in a rock'n'roll band. יש בזה המון רומנטיקה, המון תמימות והמון קסם. חלק גדול מהקסם שאצור (מהמילה אוצר) באלבום Aeorsmith נמצא בשבילי בטענה שהאלבום הזה הוא בעצם רגע קפוא בזמן. שירים כמו Somebody, Write Me, ואתם יודעים מה? בעצם כל 8 השירים בלי יוצא מהכלל מתארים בצורה ממש טובה את הלך הרוח והמצב שבו חברי הלהקה היו בו. אלה היו החיים שלהם, אלה הדברים שהם חשבו עליהם, דיברו עליהם, וזה מחזיר אותי לקביעה הנכונה שלך, אלה, שהאלבום כולו מאפיין יפה מאוד את אותה תקופה בחייהם של חמשת המופלאים. קסם נוסף שאני מוצא באלבום הזה הוא החוסר מקצועניות והתנאים הירודים שאיתם אירוסמית' היו צריכים להתמודד בהכנת האלבום. יש גם משהו מאוד נא בנגינה שלהם, חוסר אחידות מסויים, הם עדיין לא סגורים על עצמם לגמרי, ואני פשוט חולה על זה. מאז הקאמבק שלהם, אירו מקפידים להראות את עצמם כמכונה משומנת היטב, ואני מוצא המון קסם בהתחברות המאוד ראשונית הזאת שלהם באלבום. אלו אירוסמית' בהתהווּתם, ולדעתי אין יפה מזה. כל הדברים האלה שלי נאמרים די באופן כללי על האלבום, וזה עוד מבלי להתייחס באופן ספציפי לגאוניות הטמונה בשירים כמו Movin' Out, Mama Kin וכמובן Dream On, ובהקשר הזה אני רואה לנכון לצרף לכאן את המאמר המעולה של גיא על Dream On, מאוד מעניין ותמיד כיף לקרוא מחדש, אז הנה. נהדר לקרוא את מה שיש לך לומר על האלבום הראשון, אני אישית מאוד נהנתי ואני מחכה בקוצר רוח לביקורות נוספות, לא רק שלך אלא של כל אחד כאן שירצה לתת את דעתו האישית על אחד מהאלבומים של אירוסמית'

כל הכבוד על ההשקעה המרובה וכן ירבו

 

[AeroTom]

ביקורות Back To Back !! ../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

המוזה שורה עלייך הרבה בימים האחרונים אני רואה...כבוד. אז לביקורת: קודם כל אני חייב לציין שהאלבום הראשון הוא אחד היותר אהובים עלי גם.גם חשבתי לא מעט לעשות עליו ביקורת מקיפה עד מאוד בזמן שחשבתי על איזה אלבומים לעשות. גם אני תמיד תמיד אמרתי שהמילים הראשוונת בשיר הראשון באלבום הראשון של הלהקה בעצם אומרות הכל-Good evening people, welcome to the show. הופעה מדהימה שנמשכת כבר יותר מ-30 שנה...

Make It שיר נהדר ושיר פתיחה ענק. Somebody - שיר קליל ונהדר, אכן מתאים מאוד לסגנון השירים של הלהקה ב-70, ללא ספק. Dream On - אין הרבה מה להוסיף. בהחלט מסכים.הגאונות של סטיבן עוד הייתה שם בגיל צעיר... One Way - מבחינתי הוא לא שיר מגניב וגם לא מצויין. הוא יצירת מופת מבחינתי. השיר הכי טוב באלבום לדעתי ביחד עם Ma Kin ועם Movin' Out. שיר ענק שבהחלט נשמע בלייב אפילו עוד יותר טוב בדרך כלל...קסום. כ"כ פשוט, כ"כ ענק...ככה זה בכלל עם כל האלבום הזה והרבה שירים בו. Ma Kin - כמו שאמרתי (גם ביותר פרטים בביקורת על Gems), מסכים בהחלט עם הפשוט ומדהים. אין הרבה מה להוסיף. Write Me - אהוב עלי מאוד דווקא. זה שיר ממש מגניב בסגנון של I Wanna Know Why למשל מבחינתי. ממש אוהב אותו ויש פה גם כמובן קטע מפוחית שתמיד הופך את השירים האלה ליותר קסומים. נהדר גם בלייב! Movin' Out - כמו שאמרתי לדעתי הוא חולק את הכבוד באלבום הזה ביחד עם Ma Kin ו-One Way (יותר בכיוון של One Way). בלי להוריד מערכו של Dream On כמובן. מדהים בפני עצמו כמובן גם. כל המילים שכתבת על Movin נכונות גם לגבי. שוב--כ"כ פשוט, כ"כ ענק. והגרסה מפנדורה גם...

Walkin' The Dog אחד הקאברים היותר טובים של הלהקה לדעתי. במיוחד בלייב ועוד יותר במיוחד ב-Unplugged...גם קאבר מאוד פשוט ולא גרנדיוזי, כמו כל האלבום. שהוא פשוןט בפני עצמו ובאותה מידה גאוני ולפעמים קשה להאמין שהלהקה הצליחה ליצור כאלה שירים מקסימים כבר על תחילת הדרך. פסקה אחרונה--כ"כ נכון

(רק תחליפי אצלי את ריף הפתיחה של Ma Kin ב-מפוחית הפתיחה של One Way

). עוד אחלה ביקורת, אלה. נעים עד מאוד לקרוא. ועוד יותר נעים לראות עד כמה החיבור לאלבום הראשון (והאחרים בכללי מה-70) נדבק גם לאחרים. זה כל היופי במוזיקה...לא מתיישנת, לא נעלמת ותמיד שם מתי שנרצה. כבוד על ההשקעה של 2 ביקורות בתווך זמן לא קצר (עשית משהו כמו Use Your Illusions של גאנס! lol)

וכרגיל--כן ירבו! הלכתי לשים ברקע את האלבום הראשון!

 

[AeroSlash]

Oh.. Well, Thank U..

שים לב לשינוי הנימה מה-Oh Well הרגיל

. בכל אופן, כמו שכבר אמרתי זה חלק מהיופי בביקורות שמאפשרות להכיר דעות שונות ומשונות על שירים מסוימים באלבום.

 

[AeroTom]

את מכירה אגב את השיר Oh Well ?

של Fleetwood Mac. שיר מגניב ויש לו גם גרסה ענקית של ג'ימי פייג' וה-Black Crowes מה-Live At The Greek. את צריכה לשמוע, זה ענק. וזה מתאים להיות שיר נושא כזה בשבילך...

תמיד כיף לראות את הדעות השונות על שירים\אלבומים. מה שכן, על האלבום כולו בדרך כלל הדעות דומות. לפחות כאן. הייתי ממש קרוב לעשות ביקורת על האלבום הראשון אז. התלבטתי מאוד בינו לבין אלו שעשיתי עליהם. האלבום שבא אחריו הוא בהחלט אופציה טובה גם...חשבתי על זה. יש עוד לא מעט אלבומים שעוד לא עשו להם. אבל כמובן אפשר ברצון גם לעשות ביקורות על אלבומים שכבר עשו עליהם אחרים. לאט לאט יהיו לנו ביקורות פה על כל הדיסקוגרפיה.

 

[AeroSlash]

שמעתי נראה לי ב-the bone...

הגיוני? מה שכן, אני יודעת שהוא קיים ואני כמעט בטוחה שגם שמעתי אותו..

 

[Hangman Jury 87]

ביקורת ממש מעולה!

ממש ביקורת מושקעת!! אני משער שאם האלבום הזה היה יוצא אחרי Toys in the attic ו- Rocks הוא היה מצליח יותר ונמכר יותר באותה תקופה... אגב משהו קצת לא קשור לביקורת- באלבום עצמו יש שם איזה קטע קריאה שקוראים לו- Aerosmith on target ששם מסבירים על הלהקה וכתוב שם על היכולות שלהם ושהם מוכרים בבוסטון וניו יורק. ופעם הראשונה שקראתי את זה זה די ריגש במיוחד שקוראים את זה אחרי 3 עשורים ובשורה האחרונה שם נשאלת השאלה--- "Now how about something big on another great boston band--- Aerosmith"??

בכל מקרה- אחלה של ביקורת!