A GIFT OF LOVE
New member
../images/Emo12.gif
שלום. לא כתבתי כאן המון זמן... היה לי סוף שבוע ארור שבו איבדתי את ג'יני, החתול שאימצתי.
כמה רוע יכול להיות לאנשים כדי ללכוד חתול? אז נכון, הוא שרט אבל הוא לא שורט סתם, הוא שורט כשמציקים לו וזו לא סיבה להגיד שהוא מעביר מחלות.
ביום רביעי ישבתי עם ג'ין ושאר החתולים חמש שעות, כאילו הרגשתי שהם לא יהיו עוד. חמש שעות בהן נשמתי אותם, הרחתי אותם והכי הרגשתי אותם בעולם. חמש שעות בהן התמכרתי למגע שלו. חמש שעות בהן האכלתי, ליטפתי והרדמתי. הוא אהב שאני מלטפת אותו בצידי העיניים ובצוואר. אהבתי לנשק אותו [ואני בטוחה שאם החברות שלי היו רואות הן היו מקבלות שבץ במקום]. הייתי מניחה אותו בין רגלי ומרדימה אותו. ברביעי האחרון הוא נרדם והאחים שלו הצטרפו. פעם ראשונה ששלושתם ישנו יחד על החצאית שלי, פעם ראשונה ואחרונה... ופְלֶר, חתולה יפהיפיה ופחדנית מאין כמותה התחילה להתקרב אלי. היא התיישבה על הברך שלי בהתחלה בחוסר שקט לאחר מכן הישיבה שלה הייתה רפה והיא עצמה עיניים כאילו בטחה בי בעיניים עצומות.
למחרת קמתי בתחושה שעוד יום רגיל מגיע. שמתי גבינה לבנה בתוך קערה והלכתי לכיוון התיכון שלי. הם קפצו שלושתם, כאילו חיכו לי והתיישבו עלי לאכול. כשהם סיימו נשארתי עם ג'ין והרדמתי אותו קצת, כמו שהוא אוהב. אין לי מושג למה אבל באותו רגע היה לי צורך עז לנשק אותו כאילו בפנים ידעתי שאני לא יראה אותו עוד לעולם אבל לא עשיתי זאת. גין שיחק איתי, נשך את הסוודר שלי והתגלגל בסלטות חמודות על הזרוע שלי, הוא היה כל כך חמוד... נפרדתי ממנו למרות שיכולתי להשאר כיוון שעדיין לא התחיל השיעור. התיישבתי על מדרגות שמשקיפות עליהם. ג'ין ודניס שחקו כמו משוגעים, הם לא ידעו שזאת הפעם האחרונה בה הם משחקים יחד. צפיתי מהצד, משועשעת ונכנסתי לכיתה.
באמצע השיעור, קרן אור, החברה שלי, פתחה את הדלת. "לוקחים אותם" היא אמרה ואני ידעתי שזה נגמר. המורה שלי לא הסכימה לי לצאת ורק הטיפה לי שאני לא צריכה להקשר לחתולים, התאפקתי שלא להרים עליה את הכל ויצאתי. ראיתי את ג'ין וקַאט כלואים במלכודת. זה היה נורא.... המבט של ג'ין היה עצוב, הכנסתי את האצבע אבל הוא רק הביט בי בעצב. כעסתי על כל העולם, רציתי להוציא אותו מהמלכודת הארורה אבל לא יכולתי לעשות מאום.
בכיתי המון באותו יום. למזלי, שעה לאחר מכן היה לי טיפול שהצליח מעט להקל עלי. נזכרתי בכל מה שעברנו יחד במשך ארבעת החודשים הללו,עוד מאז שהם היו גורים קטנטנים ומפוחדים... אני לעולם לא יראה יותר את ג'ין מחלון הכיתה, לעולם לא יראה אותו רץ אלי בכזאת התלהבות, לעולם לא ימשש את אפו המחוספס בחיבה, לעולם לא ארדים אותו בין רגלי, לעולם לא יראה את שלושתם מתעוררים מכורבלים מאחד הכיסאות וקופצים בהתלהבות, אני לעולם לא ירגיש את הסיפוק הפנימי הזה שבלתת להם... ואני מנסה לחשוב מה איתם? איך הם מסתדרים? אולי ילדה נחמדה אחרת דואגת להם? הלוואי... מה שמדאיג אותי הוא שהרדמתי לג'ין את מנגנון ההשרדות שיש לכל חתול רחוב.הוא היה ממש תלוי בי ואני לא ממש יודעת איך הוא ישרוד בחוץ... הוא מסורבל בטיפוס וריצה, הוא לא יודע להשיג אוכל לעצמו וזה מדאיג. אני מקווה שקאט תדאג לו. באותו רגע שלקחו אותם נשבעתי לעצמי שאני לא יקשר לחתולים במקום בו אני נמצאת לעולם ... בשבת ניגשתי להניח לדניס ופלר [שנשארו] צלחת עם חזה עוף חתוך לקוביות, פניתי ללכת במחשבה שהן תבואנה ותאכלנה לבדן ואז שמעתי את דניס מיללת מהגג. התקרבתי והיא ירדה אלי. האכלתי אותה מעט ואז נתתי לה לאכול לבדה. היא אכלה מעט ואז עלתה אלי מתחילה לטייל על רגלי, להתחכך בי. זה היה מוזר כי היא מעולם לא חיבבה אותי כך. ראיתי כמה משעמם לה וזה העציב אותי. אני ממשיכה להאכיל אותן ומשתדלת לא להרדים להן את מנגנון ההשרדות. פשוט עוד מעט אני יוצאת לחופש וכדאי שהן תדאגנה לעצמן וכמובן איש לא מבטיח לי שלא יקחו אותם. עבר עלי סוף שבוע ארור. בכיתי המון וכמעט שלא דיברתי עם איש. אני עדיין שבורה ומסרבת להשלים עם המציאות. אבל איך הפסיכולוגית שלי אמרה לי בפעם האחרונה? "את יכולה להסתכל על זה כעל חסר עצום אבל את יכולה להביט על זה בהיבט חיובי שהייתה לך תקופה מדהימה איתם"... כן, הייתה לי תקופה נפלאה, תקופה מלאת ביפוק ואושר. למדתי לאהוב חתולים ולחבב בעלי חיים בכלל. וזה המון המון
אני מקווה שאולי יגיע יום ואני יראה את ג'ין. מתפללת בליבי, למרות שזה לא ממש הגיוני, שהוא יחזור.
שלום. לא כתבתי כאן המון זמן... היה לי סוף שבוע ארור שבו איבדתי את ג'יני, החתול שאימצתי.
אני אולי לא מת על חתולים,אבל אני לא מבין,למה היו צריכים לקחת אותם ממך? ואם את יודעת איפה הם נמצאים אז פשוט תקחי אותם חזרה [אם זה אפשרי...]
