אגדה ../images/Emo47.gif
אני זוכר כשהייתי בן 16 ורק התחלתי להיכנס לראפ, חבר שלי אמר לי להתחיל לשמוע את סנופ ואמרתי לו שסנופ מעפן והוא נשמע עצלן בכל השירים ששלו. שנתיים לאחר מכן גיליתי את "דוגיסטייל" ומאז אני מעריץ. סנופ הוא בהחלט אחד הראפרים שהיו שם לאורך כל הדרך בשבילי, ככל שהטעם שלי בהיפ הופ השתנה והתפתח, סנופ נשאר אחד מאלה שתמיד הייתי חוזר אליהם ונהנה להאזין. אני מוצא כמעט את כל האלבומים שלו מהנים (בניגוד לחשיבה הפופולרית שהכל מאז דוגיסטייל זה זבלה), אפילו הפורנו שלו הוא חתיכת נוסטלגיה בשבילי (כשהייתי בצבא הייתה תקופה שהצוות שלי היה רואה את הסרט כל לילה בחצות - פק"ל
). הוא הפטרון של אחד הצוותים האהובים עליי בהיפ הופ - הדוגג פאונד, הוא שליש מהסופרגרופ האהוב עליי - 213 ורשימת השירים הקלאסיים בהשתתפותו היא ארוכה מכדי לשת ולרשום אותה. כשראיתי אותו השנה פנים אל פנים והוא חתם לי על the blue carpet treatment - גם אם זה היה בדיוק לחצי דקה - זה היה סוג של רגע שיא בחיים שלי (ותסלחו לי על הגרופיות), הלכתי על עננים בשעות שאחרי. כמובן שהכי אהבתי אותו בתקופה שלו בדת' רואו, כשהוא היה אחד מעמודי התווך שם ויחד עם טופאק הם היוו את אחד הצמדים שהם ממש זיווג מגן עדן, חבל שאין להם מספיק שירים ביחד... למרות התקופה שהוא היה חתום בנו לימיט נחשבת לשפל שאף ראפר בסדר הגודל שלו הגיע אליו, הוא הצליח לקום על הרגליים ולוהציא פרוייקט מעניין לפחות פעם בשנה. למשל הפרוייקט האדיר שלו עם האחים-שלו-מאמא-אחרת - וורן G ונייט דוגג - 213 the hard way, שלא קיבל מספיק כבוד בכלל, אין כיום כימיה שכזאת בין ראפרים, פשוט אין. למרות שהייתי מרחיק את המוסיקה שלו מילדים, הוא סוג של דמות מצויירת, חי את החיים שהרבה גברים היו רוצים לחיות ללא עכבות וללא מצפון, מוקף כוסיות ערומות ועשן גאנג'ה. הניסיון שלו להפסיק לעשן ב-2002 היה חסר סיכוי מלכתחילה, אבל לפחות הוא הניב את אחד השירים הטובים שלו מבחינת רמת הכתיבה - "i miss that bitch". מה לעשות, למרות שהוא תורם לקהילה ואפילו יש לו ליגת פוטבול לילדים, סנופ מעולם לא יהיה מודל לחיקוי כי הדמות הזאת כבר מזמן יותר גדולה מהאישיות האמיתית שלו. כמו שאמרתי -
אגדה אמיתית