של חמי וחמותי

[אמא של שחף]

../images/Emo107.gif של חמי וחמותי

אז ככה הכלב של חמי וחמותי נפטר אמש בשיבה טובה ביום שישי אנחנו נהיה אצלם איך להגיד לשחף בת 4 וחצי שהכלב נפטר מה להגיד? באותה הזדמנות שואלת גם אמי נפטרה 11 יום לפני שנולדה ועכשיו התעוררו השאלות אצלה איך היא הגיעה לשמיים אם היא נסעה בכדור פורח או מטוס היא היתה אמורה לחזור נכון ? האם יש ספרים בנושא אשמח לשמוע על כך.

 

[מ א י ה ועוד3]

אני מאמינה באמת הפשוטה

הכלב: מת. מה זה למות? התשובה תלויה בילדה שלך, מה היא יודעת ומה היא מסוגלת לקבל. אנחנו הסברנו שכשמישהו מת, הוא לא חוזר. שום דבר לא כואב לו, והרבה פעמים אנשים מתים, כי הם היו מאד זקנים או חולים ונגמר להם הכוח. כשהורגים מישהו, הוא מת. תיארתי כאן דיון שנעשה בשלבים לאורך שבועות וחודשים. אחר כך תמוז הבינה שאם היא תדרס, היא תמות. והיא אמרה לי, שהיא פוחדת למות. עניתי לה שגם אני פוחדת למות, אבל אני מתארת לעצמי שכשאני אגיע לזמן הזה, אני אדע מה לעשות ואיך להתנהג, ושזה טבעי לפחד ממוות. בקרנו ביום השנה בקבר של סבא שלי, חלל צהל. דיברנו על זה שהוא נפצע ונהרג, ושאנחנו מגיעים לשם כדי לחשוב עליו, פעם בשנה. זה לא מאורע מפחיד, אצלנו, בגלל שמדובר בבית קברות יפהפה, עם ריח אורנים ועם צמחיה מטופחת. לאזכרה מגיעים אחיו ואחיותיו של סבי, וכל המשפחה המורחבת. כולם מספרים עליו דברים מצחיקים, מהילדות ומהבגרות, ואוכלים עוגות. זה בהחלט גרם לה להבין שהמוות איננו טאבו אצלנו, שאנחנו מתגעגעים לאלה שאינם עוד, ושהם לעולם לא ישובו. בהמשך, דיברנו גם על פגיעה באנשים, חיות וצמחים. על כך שאם אומרים למישהו שנהרוג אותו, זה דבר נורא. כי מי שמת לא יחזור, וכל אחד הוא מיוחד. כל זה לקח בערך שנה של שיחות, שאת רובן הגדול היא יזמה. אם לא תאמרי את האמת, גם תעמיסי על עצמך וגם תעוררי שאלות חדשות שאין להן תשובה. בנוסף, אני חושבת שהילדים צריכים לקבל אותנו כמקור לידע אמיתי = ניתן לסמוך עלינו שאנחנו דוברי אמת. מותר גם לומר, אני לא יודעת (כמו על השאלה מה מישהו מרגיש כשהוא מת).

 

[sarush]

איזו תשובה מקסימה../images/Emo140.gif

מאד נהניתי לקרוא וגם השכלתי.

 

[מ א י ה ועוד3]

תודה ../images/Emo9.gif

 

[לאה_מ]

מסכימה עם מאיה -

לומר את האמת בפשטות. ההתייחסות של הילדים למוות הרבה פחות מורכבת וטעונה משלנו. ולגבי אמך - בדיוק בגלל השאלות האלה אני לא אוהבת את ההתייחסות למתים כמי שנמצא בשמים - זה בסדר גמור אם זה מגיע מהילד, אבל כשמבוגרים מספרים לו את זה, זה מזמין שאלות מאד הגיוניות, שאין להן ממש מענה (כמו אלה שציינת), וההורים מוצאים את עצמם מסובכים בסיפורים של עצמם... אני אומרת לילדים שלי שמי שמת נשאר בלבבות של האנשים שאהבו אותו וזוכרים אותו. לפני שנים נפטרה אמא של דודתי, שהיתה כמו סבתא לבני. הוא היה אז כבן שלוש. המוות שלה מאד מאד העציב אותו, וחודשים ארוכים הוא רצה לשוחח עליה, ומאד התגעגע. הצעתי לו אז לזכור אותה דרך משהו שהוא מאד אהב אצלה - והוא אמר שהיא היתה אלופת העוגות, ותמיד היתה אופה לו עוגות טעימות. אמרתי לו, שכל פעם שהוא יזכר בעוגות שלה, הוא יזכור אותה, ויזכר שהיא עדיין קיימת בתוך הלב שלו. זה כנראה היה כל כך חזק מבחינתו, שחודשים ארוכים לאחר מכן הוא אמר לי בדאגה, שהוא כבר לא מצליח להזכר בטעם של העוגות שלה. מצרפת לך קישור לדיונים בנושא התמודדות עם מוות.