../images/Emo104.gif
אני חוזרת עכשיו מחגיגת בוקר בבית הספר של ילדי. קראו לזה "בוקר ישראלי" במסגרת נושא שמלווה את השנה שנקרא "גאה להיות ישראלי". מה אני אגיד לכם, לא האמנתי אבל התרגשתי. לא סתם לא השתתפתי בדיון ההוא שהיה כאן על איפה לחיות, אני מרירה מדי. בשנים האחרונות אני צוברת כעס,אכזבה,ויאוש שרק הולכים וגדלים על המקום הזה שבו נולדתי,גדלתי,חלמתי, תרמתי, השתקעתי, ונותרתי מלאת תסכול. הקיום היומיומי כאן כמעט בלתי אפשרי במצב הנוכחי. ואת כל זה אני מרשה לעצמי לומר אפילו מתוך מקום של יש עבודה. התחושה שלי כאן היום היא שכמה שאני לא אתאמץ,ואני לא מתביישת לספר שאני באמת מתאמצת ללא הרף, אני אמשיך ליסוע על שרשרת הפריילוף שלי בלי להצליח לראות איך זה לא רק עבור קיום הרגע,איך העתיד שלי כאן לוט בערפל עבה. התחושה שלי כאן עכשיו היא של מלחמה שאין בה יכולת לנצח. אבל, אני כאן, וכאן כנראה אשאר ולו רק בגלל הקושי הקונסטלציוני של הוצאת ילדי מהארץ הזו לארץ אחרת. ולכן הופתעתי היום, הפתעתי את עצמי. המקום הזה ששורשי טמונים בו עמוק, היה וכנראה עדיין עבורי, מקום שיכל להיות בו טוב, התחושה הזו של הישראליות שניסו כל כך הרבה טובים וחכמים ממני להכניס למילים, עדיין מפעמת. היא אמנם קבורה לה כנראה תחת די הרבה שכבות של כעס, אכזבה, קושי, ובעיקר יאוש, אבל הזיק הקטן שבפנים עוד לא כבה. לו רק היה יכל מאן דהוא להבטיח, שבבוא היום נתחיל כאן מחדש ושהתחושות האלו יוכלו לחזור לפעם במרכז החזה- "גאה להיות ישראלי".
אני חוזרת עכשיו מחגיגת בוקר בבית הספר של ילדי. קראו לזה "בוקר ישראלי" במסגרת נושא שמלווה את השנה שנקרא "גאה להיות ישראלי". מה אני אגיד לכם, לא האמנתי אבל התרגשתי. לא סתם לא השתתפתי בדיון ההוא שהיה כאן על איפה לחיות, אני מרירה מדי. בשנים האחרונות אני צוברת כעס,אכזבה,ויאוש שרק הולכים וגדלים על המקום הזה שבו נולדתי,גדלתי,חלמתי, תרמתי, השתקעתי, ונותרתי מלאת תסכול. הקיום היומיומי כאן כמעט בלתי אפשרי במצב הנוכחי. ואת כל זה אני מרשה לעצמי לומר אפילו מתוך מקום של יש עבודה. התחושה שלי כאן היום היא שכמה שאני לא אתאמץ,ואני לא מתביישת לספר שאני באמת מתאמצת ללא הרף, אני אמשיך ליסוע על שרשרת הפריילוף שלי בלי להצליח לראות איך זה לא רק עבור קיום הרגע,איך העתיד שלי כאן לוט בערפל עבה. התחושה שלי כאן עכשיו היא של מלחמה שאין בה יכולת לנצח. אבל, אני כאן, וכאן כנראה אשאר ולו רק בגלל הקושי הקונסטלציוני של הוצאת ילדי מהארץ הזו לארץ אחרת. ולכן הופתעתי היום, הפתעתי את עצמי. המקום הזה ששורשי טמונים בו עמוק, היה וכנראה עדיין עבורי, מקום שיכל להיות בו טוב, התחושה הזו של הישראליות שניסו כל כך הרבה טובים וחכמים ממני להכניס למילים, עדיין מפעמת. היא אמנם קבורה לה כנראה תחת די הרבה שכבות של כעס, אכזבה, קושי, ובעיקר יאוש, אבל הזיק הקטן שבפנים עוד לא כבה. לו רק היה יכל מאן דהוא להבטיח, שבבוא היום נתחיל כאן מחדש ושהתחושות האלו יוכלו לחזור לפעם במרכז החזה- "גאה להיות ישראלי".
