[כינוי בשיפוצים]

../images/Emo104.gif

לפני שנתיים בדיוק... לפני שנתיים בדיוק בימים האלה תוכנית ההתנתקות היתה בעיצומה. שורות שורות של חיילים נכנסו לגוש קטיף וצפון השומרון ולקחו איתם חלומות, תקוות, שירים ודמעות... התושבים יצאו מהמקום והשאירו אחריהם את דם יקיריהם, את ילדותם, את זיכרונותיהם ואת נחישותם.... הם לקחו איתם את הכאב, הכעס, התסכול, המרירות ואת אמונתם שיום יבוא והם ישובו לבנות.... שנתיים אחרי. מה יצא לנו מזה? הייתם בעד/נגד התוכנית? ועכשיו עדיין באותה עמדה? מצבנו טוב יותר? היה יכול להיות טוב יותר לולא ההתנתקות? התקדמנו במשהו? מה דעתכם על הפינוי המהיר? מה אתם אומרים על מצב המופנים היום? יש פה כשל? של מי? שבוע טוב

 

[ליאתוש כפרה]

מה יצא לנו מזה? פחות חיילים הרוגים וקצת שקט.

 

[EdisonGirl]

באשקלון לא כ"כ שקט, לעומת קודם..

לא מכירה את המצב לאשורו, כי אני כמעט ולא עוקבת אחרי החדשות, אבל הם קיבלו את האדמות "שלהם" (נגיד), הרבה אנשים נשארו בלי בתים (לא באשמתם), והם עדיין לא מרוצים. השקט שלהם ושלנו יהיה ככל הנראה כשהם יהיו השליטים והאזרחים הבלעדיים והיחידים בישראל, ואנחנו נהיה מתים. זה מה שהם משדרים לנו מאז הספרים הלבנים, ועוד קודם, גם אם קם אצלם איזשהו מנהיג, שהם לא ממש שמים עליו, שחושב אחרת.

 

[דוVשה]

'לא מרוצים' זה אנדרסטיימנט.

הרבה אנשים, מבוגרים וצעירים, נמצאים בטיפולים פסיכולוגיים ו/או פסיכיאטריים עקב ההתנתקות. הרבה אנשים מובטלים. הרבה אנשים ללא דיור קבע. בקיצור, המון משפחות חיות בביזיון מתמשך.

 

[tuluse]

אני הייתי בעד התוכנית

התושבים השאירו את דם יקיריהם, זה נכון. אבל גם הרבה מאוד חיילים נהרגו שם? את דמם לא השארנו? השארנו. אבל לפחות לא ישפך שם של חיילים אחרים שם... הם השאירו שם את ילדותם? זכרונותיהם? אוקיי, גם אני כשהייתי בת 9 עברתי דירה. לא רציתי לעבור, ממש לא. עברתי למקום לגמרי חדש, לא הכרתי שם אף אחד. הייתי צריכה לעזוב את כל החברים שלי, את החדר שלי, את כל הדברים המוכרים - גם אני השארתי מאחור את ילדותי וזכרונותיי. אבל לפעמים אין ברירה. לפעמים החיים מאלצים אותך לעשות דברים שלא תמיד נעים לך לעשות. אז הייתי בעד התוכנית וגם הייתי בעצמי חיילת באותה התקופה. אומנם לא לקחתי חלק בהתנתקות אבל הייתי כל כולי בתוך זה מכל בחינה אחרת... אני חושבת שגם היום, אני מאמינה שזה לא היה מיותר. הרי כמעט כל יום היינו שומעים על חיילים שנהרגו בעזה וזה כ"כ כאב לי...ולדעתי זה גם היה כ"כ מיותר... חשוב להם ליישב את הארץ? שיישבו את הנגב! למה חייבים לשבת במקום שבו הם מסכנים לא רק את עצמם אלא גם את החיילים שלנו? וכשראיתי השבוע את התמונות מחומש...שנערות נאבקות בחיילי צה"ל שמפנים אותם. נגררות על הרצפה, צורחות ומביטות בחיילים שלנו בעיניים שונאות. זה נורא בעיניי. לא, יותר מזה, זאת חוצפה! אתם חלק מהעם הזה. אתם יודעים כמה החיילים שלנו קורעים את התחת (סליחה על הביטוי, אבל אין דרך טובה יותר לתאר את זה..) ימים ולילות. זה לא שחסרה להם עבודה...אז אתם עוד באים ומקשים עליהם עוד יותר? מפגינים שנאה ואלימות כלפיהם? הם אומרים שאנחנו, תומכי ההתנתקות, עוכרי ישראל. בעיניי, הם, אלה שיורקים בפרצוף של חייל שעד לפני שנתיים חרף את נפשו כדי שהם ישנו בשקט שם בגוש קטיף, הם עוכרי ישראל. אין ספק שזה ממש מחדל שיש מפונים שלא דאגו להם...פשוט כבר התרגלנו לזה שהמדינה מזניחה את תושביה, אז שום דבר כבר לא ממש מרגש אותנו כבר, נראה לי... אגב, אני קוראת סמויה בד"כ בפורום, אבל אפשר להגיד שאני חדשה חחח...מצטערת שזאת ההודעה הראשונה שיוצא לי לכתוב, פשוט הייתי חייבת להגיב...