[The West Star]

הפעם נתאכזבתי מפרג'ייל

את רילייר מאד מאד מאד אהבתי.

 

[אורי ברייטמן]

איך אפשר להתאכזב מאלבום כזה

מדובר בקלאסיקה....הקטע "לב השקיעה" (תרגום נורא, אין מה לעשות) הוא פשוט מסטרפיס.

 

[The West Star]

נכון, אבל

הוא פשוט גנוב כולו כמעט מקינג קרימזון והוא גם לא מי יודע מה מתפתח לשום מקום, אבל כן, אהבתי אותו, אבל בשביל זה כל האלבום מעולה? חוץ מזה, שהאלבום כולו כאילו נוצר בשביל סקוויר, הוא דומיננטי שמה יוצר מדי, ואני חושב שזה היה מועיל מאד אם וויקמן והוא היו עושים משהו יותר גרנדיוזי ביחד. האיבודים כאן פשוטים יותר מדי, הם כאילו נוצרו כדי להגיע לשירה של אנדרסון, או בכלל, הם כאלו סתמיים.

 

[The West Star]

וויקמן והאו

המסך שלי דפוק אז קשה לי לראות מה אני כותב

 

[אורי ברייטמן]

גנוב מקינג קרימזון?

הסבר, פרט והדגם.

 

[RamiSun]

הם גנבו את המתופף!!!!

 

[epitaph]

הוא לא הראשון ששומע את הדימיון...

למרות שאף אחד לא טוען לגניבה, לפחות לפי מה שלי יצא לקרוא. הנה כמה לינקים שמכילים דוגמאות...

 

[אורי ברייטמן]

לא נגנב - אלא הושפע

כדאי מאוד להשתמש במונחים מדויקים כאשר מדברים על העניינים האלה. לא 'נגנב' או 'גנב' - אלא 'הושפע' או 'נכתב בהשראת..'. יש מרחק עצום בין לגנוב שורה כלשהי ובין להיות מושפע ממנה. אני, אגב, לא שומע שום השפעה ישירה. ווייקמן מעולם לא 'השאיל' מוטיבים או השפעות של קרימזון, וללהקות הללו כמעט ולא היה דיאלוג.

 

[The West Star]

כתוב בחוברת האלבום

שזה הריף שנשאב מתוך 21st Senruty SWchzoid man

 

[אורי ברייטמן]

אנא הבא ציטוט

יש הבדל בין 'הושפע' ובין 'נשאב'. בבקשה תדייק בדברים האלה.

 

[The West Star]

אתה צודק, מצטער

אבל עדיין, לי זה מזכיר יותר מדי את הקטע.

 

[אורי ברייטמן]

זה מזכיר לך את הקטע

מפני שהמוח שלנו קודם כל מנסה לבדוק 'אחורה' לראות אם הוא מזהה את הקטע, ורק אחרי כמה האזנות רציניות מוכן לפנות מקום במוח בשביל משהו חדש. תן לו עוד כמה האזנות ותראה שזה יעמוד בזכות עצמו.

 

[orbiti]

אני גם מאד מאוכזב ממנו

וזה אלבום שבאמת שמעתי המון פעמים. אמנם עם השנים קצת התרגלתי אליו יותר, אבל בעיני הוא לא מתקרב אפילו לשלושת האלבומים שהגיעו אחריו. כמעט כל הקטעים באלבום הזה מעובדים בצורה די משעממת ו'ישרה', וחלק מהקטעים אפילו מעובדים בצורה מטומטמת לחלוטין (סולו הפסנתר הנוראי בsouth side of the sky, למשל). לדעתי, דווקא הקטעים הקצרים הם המעניינים יותר - we have heaven של אנדרסון מאד חמוד, וכך גם העיבוד הקצרצר של וויקמן לפרק השלישי מהסימפוניה הרביעית של בראהמס. גם the fish חביב מאד, והיצירה של האו mood for a day היא באמת קטע יפה, למרות שלהאו יש יצירות קלאסיות טובות יותר באלבומים אחרים (בקטע השלישי של טיילס, למשל). היצירות הארוכות, לעומת זאת, ממש לא מספקות לטעמי. ראונדאבאוט הוא סה"כ סינגל פ'אנקי חביב ומשעשע, בלי שום דבר מלודי מעניין או התפתחות ששווה להתייחס אליה. south side of the sky הוא איזהשהו נסיון של יס לייצר נושאים 'רוקיים' יותר, וזה ממש לא נשמע טוב. גם החיבור המכאני והלא מוצלח לקטעים האינסטרומנטליים באמצע לא ממש מוסיף. long distance runaround הוא קטע יפה, אבל לא ממש הולך לשום מקום, ו-heart of the sunrise הוא בעיקר שואוקייס של הלהקה (מגניב כשלעצמו), בלי אמירה באמת אישית ומעניינת. חלק מהמעברים הם באמת שוס, אבל הנושאים עצמם לא מספיק מעניינים, ומרגישים שיס מייצרים את היצירה באופן שרירותי לחלוטין. סה"כ זה אלבום חביב, קליל ונחמד לשמיעה, עם כמה רעיונות יפים מדי פעם (בעיקר של האו, המוסיקאי הטוב בלהקה באותו זמן), אבל הוא לא מממש אפילו קמצוץ מהיכולת המדהימה של יס לשלוט בצורות גדולות ולבנות יצירות בעלות נפח, משמעות ואינדיווידואליות. זה אלבום טוב למי שאוהב את הצליל של ההרכב ומחפש עוד דברים מלבד שלושת יצירות המופת (כמוני), אבל הוא לא ממש יצירה רצינית, אלא יותר, כאמור, דרך של הלהקה להראות מה שהיא יודעת, בלי להתאמץ יותר מדי.

 

[אורי ברייטמן]

שואוקייס של הלהקה?

"ו-heart of the sunrise הוא בעיקר שואוקייס של הלהקה (מגניב כשלעצמו)" איך אפשר לקרוא ליצירה הזאת שואוקייס, כאשר מדובר בפואמה סימפונית הדוקה ומלוטשת שעוסקת בקונפליקט הנצחי בין ההוויה העירונית ובין מרחבי האינסוף? תקרא את הליריקס ותראה איך הם מתכתבים בצורה מושלמת עם המוטיבים של ה"חדות" העירונית וה"מרחק" שמחוץ לעיר.

 

[orbiti]

אין קשר לטקסט

אם מחר אני אקח את אותו הטקסט בדיוק, ואלחין אותו עם תו אחד במקצב פולקה, זה ימנע ממנו לעסוק בקונפליקט הנצחי שבין ההוויה העירונית ובין מרחבי האינסוף? הטקסט באמת לא רע, אני מסכים, אבל התייחסתי רק למוסיקה הפעם. מוסיקלית, מה שהפך את יס ללהקה כ"כ מוצלחת ועל זמנית מבחינתי, היה היכולת לבנות יצירות בעלות נפח ומשמעות רחבה שמציגות מוטיבים בזהירות, מטפלות בהם בצורה מיוחדת, ויוצרת משהו עצמאי ומיוחד. בקטע הזה, יס כתבו שיר במבנה AB (פחות או יותר), עם קטע מעט סימפוני יותר (קטעי השירה), וריף קרימזוני שכזה שלא ממש תורם לשום דבר, וזהו פחות או יותר. הביצוע של אנדרסון בקטעים הסימפוניים באמת מעורר השראה, אבל היצירה כמכלול נשמעת כמו גזור והדבק של להקה שצריכה להוכיח שהיא יודעת לבצע ולעבד קטע הדוק, ולא כקומפוזיציה מגובשת של מלחינים בעלי חזון.

 

[אורי ברייטמן]

בוודאי שיש קשר לטקסט

היצירה היא טקסט+צלילים, אי אפשר להפריד ביניהם בלי להתכחש לכוונה האמנותית של הלהקה. הריף הקרימזוני שאתה מדבר עליו הוא 'מוטיב המהירות העירונית', והוא משתלב באופן מושלם בכל מה שמופיע בשיר מבחינה טקסטואלית. אם תבין את השיר כהתנגשות בין עיר ובין הטבע, תבין למה הריף הזה מופיע בהתחלה.

 

[RamiSun]

לא מבכים איתך

south side of the sky - החיבור בן הקטעים האינסטרומנטלים השקטים באמצע למהומה של לפני ואחרי דווקא מאוד משתלב ויפה. long distance runaround - הוא מצבחינתי Yes בתמצית מרוכזת והדוקה. כל המאפינים היחודיים שלה באים לידי ביטוי ב-3 דקות מושלמות.

 

[RamiSun]

מסכים*

 

[The West Star]

אגב, האלבום הזה חידש משהו?

 

[אורי ברייטמן]

תראה, תשמע

בשנת 1972 הוא הפך ללהיט המשמעותי הראשון של הלהקה, הגיע למעמד של אלבום זהב, הביא ללהקה תהילה בארה"ב והוכיח לכל חברי הלהקה שיש להם פוטנציאל אמנותי ומסחרי. עד היום הוא נחשב ליצירת מופת. אח"כ הם הגיעו לשיא עם קלוס טו דה אדג', ומשם מעמדם קצת התערער.