../images/Emo10.gif
אני תמיד כותבת פה כשהכי רע לי.אני מצטערת על זה מראש. אז התחלתי ללמוד סוף סוף,את המקצוע שכולם בטוחים שכל כך מתאים לי,זה שכל השנים הסתובבתי מסביב-ניסיתי ללמוד דברים אחרים- אבל תמיד בסוף זה חזר לזה. כבר חודש שאני יושבת בכיתה ולא רוצה להיות שם,מסתכלת על האנשים סביבי ולא מוצאת כוח או חשק להכנס לשיחות שקשורות ללימודים,רק אם במקרה מדברים על משהו אחר אני בקטע.ובאמת שאין לי בעיות חברתיות,אבל אני פשוט לא מוצאת את מקומי שם. וכל הלחץ הזה שזה קטן עליי ואני עושה את זה בהליכה לא מסתדר עם זה שכל השבת במקום לעשות כמה תרגילים מסכנים אני עושה הכל חוץ מהם. ואני בכלל לא כזאת חכמה גדולה כמו שכולם חושבים,ואני בכלל לא אוהבת כבר ללמוד.אני אוהבת קניון ובגדים ובילויים ולהיות הכי שטחית שאפשר.ובשביל זה צריך כסף ולעבוד ואז אני נכנסת לסחרחורת של בזבוזים (אפשר לקרוא לזה בולמיה?) ואני לא מצליחה להיות רצינית והחלטית ולא הצלחתי להתמיד בשום עבודה כי הכל משעמם לי מידי ונמאס לי מידי ואני לא מוצאת את המקום שלי בעולם הזה,וזה אולי מה שהכי כואב לי מהכל. ואני רואה את כולם סביבי לומדים או עובדים או מתחתנים או יולדים, והם בגילי וצעירים ממני, אבל אני מה אכפת לי בכלל? אני הרי כבר שנים מוכרת את הסיפור שאני עושה מה שאני רוצה בקצב שלי ומה פתאום חתונה וילדים, אני בכלל לא מסוגלת לשכב עם חבר שלי מרוב שאין לי כוח לכלום ואני עייפה ומדוכאת (אבל זה בכלל נושא להודעה אחרת). ואני רק רוצה להכנס למיטה לאיזה חודש,לישון ולבכות ולקרוא את כל הספרים שמחכים לי ולהעיף מהחדר כל סממן של לימודים, של השכלה, של כל מה שאני לא מצליחה או לא רוצה לעשות. אבל אני לא יכולה לעשות את זה כי כבר שברתי את הכלים יותר מידי פעמים, ולהורים כבר אין כוח לאסוף את השברים ולי כבר אין פרצוף לעמוד מול העולם ולהודות ששוב שמטתי הכל תחתיי,ששוב אני מובטלת,ששוב אני צריכה להתחיל מהתחלה כמו בת 20. וההודעה הזאת יצאה לי כל כך מבולבלת וחנוקה ואפילו אני לא מבינה את הפואנטה, רק שרע לי, ממש רע לי ומדוכא לי כמו שהרבה זמן לא היה ושאפילו האוכל כבר לא מצליח להרגיע אותי.
אני תמיד כותבת פה כשהכי רע לי.אני מצטערת על זה מראש. אז התחלתי ללמוד סוף סוף,את המקצוע שכולם בטוחים שכל כך מתאים לי,זה שכל השנים הסתובבתי מסביב-ניסיתי ללמוד דברים אחרים- אבל תמיד בסוף זה חזר לזה. כבר חודש שאני יושבת בכיתה ולא רוצה להיות שם,מסתכלת על האנשים סביבי ולא מוצאת כוח או חשק להכנס לשיחות שקשורות ללימודים,רק אם במקרה מדברים על משהו אחר אני בקטע.ובאמת שאין לי בעיות חברתיות,אבל אני פשוט לא מוצאת את מקומי שם. וכל הלחץ הזה שזה קטן עליי ואני עושה את זה בהליכה לא מסתדר עם זה שכל השבת במקום לעשות כמה תרגילים מסכנים אני עושה הכל חוץ מהם. ואני בכלל לא כזאת חכמה גדולה כמו שכולם חושבים,ואני בכלל לא אוהבת כבר ללמוד.אני אוהבת קניון ובגדים ובילויים ולהיות הכי שטחית שאפשר.ובשביל זה צריך כסף ולעבוד ואז אני נכנסת לסחרחורת של בזבוזים (אפשר לקרוא לזה בולמיה?) ואני לא מצליחה להיות רצינית והחלטית ולא הצלחתי להתמיד בשום עבודה כי הכל משעמם לי מידי ונמאס לי מידי ואני לא מוצאת את המקום שלי בעולם הזה,וזה אולי מה שהכי כואב לי מהכל. ואני רואה את כולם סביבי לומדים או עובדים או מתחתנים או יולדים, והם בגילי וצעירים ממני, אבל אני מה אכפת לי בכלל? אני הרי כבר שנים מוכרת את הסיפור שאני עושה מה שאני רוצה בקצב שלי ומה פתאום חתונה וילדים, אני בכלל לא מסוגלת לשכב עם חבר שלי מרוב שאין לי כוח לכלום ואני עייפה ומדוכאת (אבל זה בכלל נושא להודעה אחרת). ואני רק רוצה להכנס למיטה לאיזה חודש,לישון ולבכות ולקרוא את כל הספרים שמחכים לי ולהעיף מהחדר כל סממן של לימודים, של השכלה, של כל מה שאני לא מצליחה או לא רוצה לעשות. אבל אני לא יכולה לעשות את זה כי כבר שברתי את הכלים יותר מידי פעמים, ולהורים כבר אין כוח לאסוף את השברים ולי כבר אין פרצוף לעמוד מול העולם ולהודות ששוב שמטתי הכל תחתיי,ששוב אני מובטלת,ששוב אני צריכה להתחיל מהתחלה כמו בת 20. וההודעה הזאת יצאה לי כל כך מבולבלת וחנוקה ואפילו אני לא מבינה את הפואנטה, רק שרע לי, ממש רע לי ומדוכא לי כמו שהרבה זמן לא היה ושאפילו האוכל כבר לא מצליח להרגיע אותי.