חול פירמידות
New member
../images/Emo10.gif ../images/Emo7.gif
"אני יושב מול החלון, צופה אל הים. קצף הגלים ורוח הים חובטים בפניי מידי רגע, אבל זה כאין וכאפס בהשוואה לחבטות המצמררות שחבטו בי בני המשפחה שלי לפני יומיים בשיחה הנוראית הזו. כלומר אימא שלי והאחים הגדולים שלי. אבא שלי לא טרח להיות בשיחה הזו אפילו. אם לא מתייחסים ל"בעיה", היא לא קיימת, לא? הרוח שורקת, השחפים צווחים, ואני מפנים לאט לאט; אני בודד. לבד. ערירי. המשפחה שלי מפנה לי את העורף נוכח מי שאני ומה שאני, לטובת המוסכמות של החברה. הם הקריבו את בנם בשר ודם על מזבח הפיות של אנשי היישוב. נמכרתי במחיר נזיד עדשים של "מה יגידו". הבנה או רצון להבין אותי לא היו שם בשיחה הזו. רק עליהום נגדי- כמה שאני לא בוגר, החרפה שהמטתי על המשפחה, מה אני מבין או מה כבר הבנתי במהלך חיי הקצרים כל כך (אני חייל בן 20). הם מציבים בפניי אופציה אחת בלבד: או שתשתנה או שתבחר לעצמי חיים של גלות, נתק מהמשפחה. "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרככם דרכי" הם אומרים לי. אם לא תהפוך את דרכך לדרכינו, אזי נפרד. כרות מעורפה, אך בלי לבכות על צוואר. כל מה שדרוש זה שתבדוק שוב ותסכים לשנות את מי שאתה, הם אומרים. אז הכל יהיה בסדר, אנו נשנה את פרצופנו. אז נתמוך ונעזור לך, ניתן לך כוחות להתמודד. נהיה איתך אם תתמודד לא עם מי שאתה, אלא מי שאנחנו רוצים שתהיה. אהבה מותנית קוראים לזה, לא? זו בכלל אהבה? כמה דוקר לגלות שזו האהבה ההורית שהם מסוגלים להעניק... הסכמתי בטיפשותי להצעתם. הייתי בלחץ ופחדתי להישאר לבד. עכשיו אני עדיין מפחד, אבל אוזר אומץ לאט לאט. לא מעוניין לחזור לבית שכזה. אני מתחיל דרך חדשה ולא קלה. לבד- ולא לבד. מלווה בחברים שתומכים ועוזרים ומבינים. לא נעים להודות אבל הם מהווים את התחליף למשפחה. כנראה את החגים האלו השנה אעשה רחוק מהמשפחה... תודה למי שדאג להפיץ את נטייתי בכל היישוב הקהילתי הדתי שלי. שבחים והלל לכל מי שהשמיץ וגישש, ואחר כך העמיד פני אוהב וחבר. אני שמח שטוב לכם, ואתם ישנים טוב בלילה. אני לעומת זאת לא עצמתי עין כבר כמה לילות, אין מרגוע לנפשי ואני לא יכול להירדם. אני כבוי והולך כמו זומבי. לא מחייך ולא שמח, מרגיש נפול. בא לי לצעוק מבפנים ולצרוח עליהם. אני חי לא מת. אני הבן שלכם. אותו אחד שתמיד שמח ומצחיק שאתם אוהבים. מה השתנה? לא השתנה דבר..." [התמודדות של חבר קרוב שביקש לחלוק את הדברים עמכם]
"אני יושב מול החלון, צופה אל הים. קצף הגלים ורוח הים חובטים בפניי מידי רגע, אבל זה כאין וכאפס בהשוואה לחבטות המצמררות שחבטו בי בני המשפחה שלי לפני יומיים בשיחה הנוראית הזו. כלומר אימא שלי והאחים הגדולים שלי. אבא שלי לא טרח להיות בשיחה הזו אפילו. אם לא מתייחסים ל"בעיה", היא לא קיימת, לא? הרוח שורקת, השחפים צווחים, ואני מפנים לאט לאט; אני בודד. לבד. ערירי. המשפחה שלי מפנה לי את העורף נוכח מי שאני ומה שאני, לטובת המוסכמות של החברה. הם הקריבו את בנם בשר ודם על מזבח הפיות של אנשי היישוב. נמכרתי במחיר נזיד עדשים של "מה יגידו". הבנה או רצון להבין אותי לא היו שם בשיחה הזו. רק עליהום נגדי- כמה שאני לא בוגר, החרפה שהמטתי על המשפחה, מה אני מבין או מה כבר הבנתי במהלך חיי הקצרים כל כך (אני חייל בן 20). הם מציבים בפניי אופציה אחת בלבד: או שתשתנה או שתבחר לעצמי חיים של גלות, נתק מהמשפחה. "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם, ולא דרככם דרכי" הם אומרים לי. אם לא תהפוך את דרכך לדרכינו, אזי נפרד. כרות מעורפה, אך בלי לבכות על צוואר. כל מה שדרוש זה שתבדוק שוב ותסכים לשנות את מי שאתה, הם אומרים. אז הכל יהיה בסדר, אנו נשנה את פרצופנו. אז נתמוך ונעזור לך, ניתן לך כוחות להתמודד. נהיה איתך אם תתמודד לא עם מי שאתה, אלא מי שאנחנו רוצים שתהיה. אהבה מותנית קוראים לזה, לא? זו בכלל אהבה? כמה דוקר לגלות שזו האהבה ההורית שהם מסוגלים להעניק... הסכמתי בטיפשותי להצעתם. הייתי בלחץ ופחדתי להישאר לבד. עכשיו אני עדיין מפחד, אבל אוזר אומץ לאט לאט. לא מעוניין לחזור לבית שכזה. אני מתחיל דרך חדשה ולא קלה. לבד- ולא לבד. מלווה בחברים שתומכים ועוזרים ומבינים. לא נעים להודות אבל הם מהווים את התחליף למשפחה. כנראה את החגים האלו השנה אעשה רחוק מהמשפחה... תודה למי שדאג להפיץ את נטייתי בכל היישוב הקהילתי הדתי שלי. שבחים והלל לכל מי שהשמיץ וגישש, ואחר כך העמיד פני אוהב וחבר. אני שמח שטוב לכם, ואתם ישנים טוב בלילה. אני לעומת זאת לא עצמתי עין כבר כמה לילות, אין מרגוע לנפשי ואני לא יכול להירדם. אני כבוי והולך כמו זומבי. לא מחייך ולא שמח, מרגיש נפול. בא לי לצעוק מבפנים ולצרוח עליהם. אני חי לא מת. אני הבן שלכם. אותו אחד שתמיד שמח ומצחיק שאתם אוהבים. מה השתנה? לא השתנה דבר..." [התמודדות של חבר קרוב שביקש לחלוק את הדברים עמכם]