חבר´ה, אני באמת מצטערת, אבל קבלו:
תיירת באזור מלחמה. (טוב, קודם כל, אין למאמר קשר למב"כ פשוט לא היה לי איפה לפרסם אותו ואני חברה בפורום פה ומכירה אתכם אז, שיהיה... שאף אחד לא יפגע ממה שרשמתי בבקשה, ואם אתם רגישים לנושאי אקטואליה (פיגועים ושכאלה) אל תקראו בכלל!!! מנהל פורום יקר, גוד, אל תמחוק את זה!!! אני יודעת שזה לא קשור אבל בכ"ז, אני חייבת לפרסם את זה, זה ממש דחוף לי, ו...ו...בבקשה, אני יפצה בכך שאני יביא עוד קישורים כמו ההוא לתמונות מנמסיס ועוד תמונות טובת ל"תן כותרת" טוב? בבקשה....) והרי המאמר: תיירת באזור מלחמה. נסעתי לאריאל, לבקר את אחי שגר שם, והוא לצידי, באוטובוס הממוגן ירי מצביע על הגבעות השונות, מסביר לי כיצד קוראים לכפרים השונים שנמצאים על הגבעות האלו ומעבר להן. ואני מביטה בעניין בזמן שאני שומעת את שמות הכפרים עליהם שמעתי כה רבות בטלוויזיה, בחדשות. אני מקפידה לצפות בחדשות, זה חשוב, זה מעניין, זה סרט האקשן הסאטירי הטוב ביותר שקיים בטלוויזיה. הגענו לאריאל, והוא מצביע קדימה ומספר לי ששם בהמשך זה "צומת תפוח", "אה, באמת? נחמד לדעת, זו צומת מסוכנת הרי, שומעים עליה בחדשות הרבה." השבתי לו. האוטובוס פנה ימינה והוא הצביע על הכניסה לסלפית. "הנה, זו הכניסה, היא סגורה עכשיו." יש חיילים ומחסום, בכניסה לעיר של אחי, משעשע. עברנו ליד ואדי קטנטן והיה שם דחפור. "זה הדחפור שבו השתמשו בסלפית." "מה אתה אומר? באמת?" התלהבתי, הדחפור שהשתמשו בו במלחמה. ואני רואה אותו, ממש ליד איפה שהשתמשו בו! מגניבולי... בלילה גלשתי לי באינטרנט להנאתי, מילאתי חידוני אהבה למיניהם, סיימתי בדיוק לראות את "היפה והחיה" בדיוידי. שמעתי משהו, מסוקים, יריות? אוי, זה יהיה ממש מדליק אם זה באמת יריות! יורים! ממש מלהיב! והנה אני עם כרטיס לשורה הראשונה, כל מה שחסר זה הפופקורן. כשחזרתי מאריאל, חשבתי לעצמי, הנה אני. תיירת של ממש בארצי שלי. הנה האנשים במדים, אותם מדים שאני אלבש בעתיד הלא רחוק. והרי, כמה זמן לקח לי להגיע לאזור המלחמה הזה? 30 דק´ נסיעה ברכב פרטי מאזור מגוריי? אזור מגוריי גם נמצא 20 דק´ נסיעה מנתב"ג, מהים התיכון, ותיראו מה זה, רק נסעתי כמה קילומטרים ונכנסתי לאזור מלחמה! מדהים ממש... רציתי לרשום דבר מה על כך, אך לא ראיתי סיבה, כל כך הרבה אנשים מגיבים, מעלים דעות, מה הדעה שלי חשובה? וממילא, היא תכעיס כל כך הרבה אנשים, ובצדק... אני חוצפנית על שאיני כואבת, על שאיני מרגישה פגועה, על שלא הזלתי דמעה על כל הרוג. אני מצטערת. אני לא יכולה. הזלתי דמעות כשראיתי את כאב אלו שנותרו מאחור, אני משתתפת בכאבם, אך רק לרגע בו העצב מכה בי, בדומה לסרט עצוב מאוד. מבחינתי זה אותו דבר-משהו עצוב בטלוויזיה. קצת אמיתי יותר. זה באמת כל מה שזה? וכששכני נירצח בנצרים? אז מה? גם אז הכאב, הדמעות, האנשים הרבים שנותרו מאחור היו רק בטלוויזיה? כבר לא... אז למה לא בכיתי? כי אני חוצפנית... חסרת רגש... והיום, היום החלטתי לרשום את ה"מאמר" הנכסף על עובדת היותי תיירת מעוניינת ונלהבת באזור מלחמה מאוד מעניין. מה גרם לי לעשות זאת? ישבתי לי, שוחחתי באיסיקיו על עניינים שהטרידו אותי. שמעתי בו זמנית את הדיווחים בטלוויזיה, הוריי האזינו להם בחרדה. פגועים? מתים? שימי את האוזניות, תגבירי את הווליום... ורציתי לברר מה קרה, זה מעניין וחשוב! נכנסתי לאתרי האינטרנט, התחלתי לקרוא את הדיווחים השונים: הרוגים רבים, 12, פצועים, מארב, רימונים, אזרחים, חיילים, מתפללים... ולאט לאט, בזמן שקראתי את הדיווחים בעניין רב, כאם הם ספר מעניין במיוחד, התחוורה לי עובדה מטרידה. אני, תוך כדי קריאת הנתונים שאומרים ש-12 בני אדם קיפחו את חייהם בשל היותם בני אדם בעלי אמונה יהודית, הקשבתי לג´ים קארי מהפסקול של הסרט "המסכה" שר על פיט הקובני ואיך שהוא עושה צ´יקצ´יקיבום... ואז האזנתי לשיר סמבה משעשע במיוחד על קפטן בספינה בים, ויש לו עורבים שצורחים, אני מכירה את הריקוד של זה, הוא מאוד נחמד, "הונדה הונדה" שמו, סמבה זה טוב... ואני ממשיכה לקרוא, את כל הדיווחים קראתי, תוך כדי הקשבה למוסיקת סלסה וסמבה ומחשבה שהייתי רוצה לצאת לרקוד הערב. וסיימתי לקרוא את הדיווחים, וסיימתי להאזין לשיר האחרון בפלייליסט, וישבתי, מול המחשב, ומשהו בי נשבר, משהו בי צרח, עטלפים יצאו לי מהלב, ולא הבנתי. ע ד כ מ ה א נ י ח ס ר ת ר ג ש ו ת ש א נ י מ ס ו ג ל ת ל ק ב ל ח ד ש ו ת כ א ל ה ב ש י ו ו י ו ן נ פ ש כ ה ג ד ו ל ? ? ? האין בי טיפת רחמים, רגש, לב אנושי? ריבון עולמים, 12 אנשים שפשעם היחיד היה להתפלל במקום הקדוש להם נרצחו בדם קר!!! ועוד רבים רבים כמוהם!!! ואני... מה אני? לא תגידו באתי מבית המפנק, בית עשיר בכסף ודל בחינוך. גודלתי בבית טוב, עם חינוך רב, תלמידה מצטיינת, ממושמעת, פופולרית בחברתה, ילדה טובה לכל הדעות, עוזרת בבית, עובדת, יש תקוות גדולת בשבילה בצבא. ילדה טובה. ילדה טובה. ילדה? ואולי, רק אולי, אני חייזר נטול לב? שכן אם הייתי אנושית, ודאי הייתי חשה כאב על האובדן, ודאי הייתי מודאגת לגורל האנשים. תמיד ידעתי שמשהו שונה בי, מאז אסון המסוקים בו נספו 73 מחיילינו. 73 משפחות שכולות. ובביה"ס ביקשו שנכין עבודות לביטוי צערנו. הדף שלי נותר חלק, חשבו שזו הצהרה אומנותית, האמת הפשוטה הייתה שלא היה לי צער לבטא. אני מתנצלת אם מאמר זה פגע במישהו, כוונתי לא הייתה לכך. אני לא יודעת מה רציתי להשיג בכתיבתו. סליחה.
