[מאפרת בשאנטי]

אף אחד לא יציל אותי.

 

[מי אני7]

רק

א-ת תצילי את עצמך! יקירה..מה את מוכנה לעשות למען זה..? אל תוותרי-תהיי חזקה אני פה בשבילך.

 

[מאפרת בשאנטי]

אני לא יודעת איך

להציל את עצמי. ואני מוכנה לעשות הרבה (חוץ מלהתאשפז). כגון: להחליף כדורים כמו גרביים ולשלוח הודעות עם אגו מנופץ מרוח ברצפה לפסיכולוגית הקודמת שלי בבקשה לחזור אליה כי קשה לי מדי להתחיל עכשיו עם פסיכולוגית חדשה ואני צריכה דמות מוכרת ומנחמת.......... אני מוכנה לבכות באמצע מסדרון של מרפאה פסיכיאטרית ולהתייפח בבקשה לראות את הפסיכיאטרית בלי שיש לי תור, כאשר עד לפני שנה בערך אף אחד לא היה רואה אותי בוכה, לעולם. אני מוכנה לשלם לטיפול גם כשאין לי יותר כסף למשוך מהכספומט. אני מוכנה לחפש דרכים לא הרסניות להרגיע את עצמי ולמצוא אותן מתחת לבלטות, גם כשהן לא הכי מרגיעות. אני מוכנה להמשיך לתפקד ולקום כל בוקר שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ולהקשיב להרצאות על אלימות במשפחה והטרדות מיניות ולנסות ולרכוש כלים בשביל לעזור לאחרים שאני עדיין לא מכירה וכבר הלב שלי נקרע רק מהמחשבה............ כי לי אף אחד לא עזר, אותי אף אחד לא הציל, ושום דבר, אבל שום דבר לא יוכל לפצות על זה.

 

[חלומותשל אחרים]

כל כך מזדהה עם התחושה הזו, החוסר אונים המרגיז הזה. תמשיכי להילחם על טיפול..

 

[lital172]

מתוקה..

זו הבנה כואבת. אבל אפשר לראות את זה בדרך אחרת. את זו שתוכלי להציל את עצמך. .לך יהיה את המפתח לזה.. אבל כן את תפגשי עוד בדרך הזאת אנשים שיעזרו לך להתקרב לזה. שיעזרו לך להתגאות. ולהצליח. ובעיני..זה מאוד מיוחד. כי עם כמה שלפעמים אנחנו רוצים שיצילו אותנו. זה לא נכון לנו. אנחנו אלו שצריכים להציל את עצמנו. אנחנו אלו שצריכים להחליט לחיות ולהילחם. לא אף אחד אחר. אבל כן יהיה את האנשים האלה עם החיבוקים הגדולים והעיניים המבינות.

את לא תהיי לבד בזה.

 

[lital172]

ועוד משהו..

אני יודעת שעד עכשיו לא כל כך הלך לך עם טיפול ושאת נלחמת לזה ממש עד דמעות. באמת שזה מתיש לפעמים ומתסכל. אבל אל תוותרי. בסוף כל המאמצים האלו יהיה שווים. כי יבוא טיפול אחד. שיזיז אצלך משהו שם בלב. שתרגישי מחובקת. ותוכלי להתחיל תהליך כמו שצריך... תהליך החלמה ולהרגיש טוב.

מחבקת

 

[מאפרת בשאנטי]

..

הפסיכולוגית הקודמת שלי אומרת לי לנסות עם זו שאני אצלה עכשיו אבל אני לא רוצה............ נמאס לי כל הזמן להיעזב שוב ושוב........... אני לא אוכל לעולם להרגיש בטוחה כשאני יודעת שעוד 7 חודשים אני מסיימת את הלימודים ואת הטיפול שבקושי התחיל. נמאס לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני רק רוצה לשחרר....

 

[פרפר בתוך אגרוף]

אני בטוחה

שיש רגעים שבהם זה הדבר היחיד שאת רוצה. וכנראה, בלי לדעת את כל סיפור חייך, שיש לך סיבות טובות להרגיש ככה. אבל בטוחה שיש גם רגעים שבהם את רוצה דברים אחרים- להלחם בכל כוחך על כל פירור של סיכוי להרגיש אחרת. ואת הרגעים האלו אני מזכירה לך עכשיו כשאת לא זוכרת אותם... ועם ובלי קשר, השבוע דיברתי עם חברה טובה [

] על איך שיש דברים שאם ההורים שלנו לא עשו בשבילנו, לא יעזור כמה אחרים ינסו לעשות אותם בשבילנו- זה לעולם לא יהיה מספיק. החלל שהשאירו ההורים במקומות שבהם הם לא הצליחו להציל אותנוט/לעזור לנו/לראות אותנו/וכו' הוא בלתי ניתן למילוי, ולא ניתן לפצות על החסר. אני לא יודעת אם את מתחברת לזה או לא, אבל אני יודעת על עצמי שלא הייתי יכולה לשחרר את החולי ולהחלים כל עוד ההורים שלי לא ידעו על כמה אני חולה. היום אני יודעת להגיד שהרגשתי שכל זמן שהם לא יודעים, אני חייבת להשאר חולה, בשביל הסיכוי שאולי הם יתעוררו ויראו. אולי הם סוף סוף יעשו בשבילי את מה שהם לא עשו כשהייתי צעירה יותר. יראו לבד, יזהו, יצילו אותי. ורק אחרי שסיפורתי להם, וידעתי שהם יודעים, יכולתי לצאת למסע הזה של להחלים ולוותר על החולי. נראה לי שאת מבינה מה אני מנסה לומר...

 

[מאפרת בשאנטי]

לא אוכל ללמוד לחיות עם זה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

עם מה מהדברים?

 

[מאפרת בשאנטי]

עם החלל

 

[skiper63]

כי זה לגמרי שובר לי את הלב לדעת איך את מרגישה. אני לא אכתוב לך שרק את יכולה להציל את עצמך, גם כי כבר כתבו לך את זה, וגם כי אני יודעת כמה את כן משתדלת ומתאמצת ועושה כל דבר שאת יכולה, כמה כוחות וכמה אנרגיות את משקיעה בלנסות לשפר את המצב. זה לא מובן מאליו, הכוחות והעוצמות האלו שיש לך ובך הם לא מובנים מאליהם... וגם, אני חושבת שיש מצבים שהכוחות האלו לבד זה לא מספיק, אבל אני בטוחה שאת עוד תנצלי. בטוחה. אני יודעת שיכול להיות לך טוב. רק אל תתייאשי טוב? אני יודעת שזה מסע מתיש, ושוחק, ומייאש. אבל אל תוותרי על עצמך, תמשיכי לנסות. תנסי את המטפלת החדשה גם אם זה לזמן מוקצב, תני לה ולטיפול הזה את ההזדמנות שמגיעה לו. את לא יכולה לדעת מה יקרה הלאה, איך הוא ישפיע. רק תחזיקי מעמד... (באמת, שאני יודעת שיכול להיות לך טוב)

 

[קולדון]

היי...

עצוב לי לקרוא שכל כך קשה לך... בכתיבה את מעבירה את זה חזק. וגם.. מבלבל אותי תמיד בשיחות שלנו או בצ'ט, שנראה לי שמסיבה מסויימת את בכל זאת מקטינה את חומרת המצב, ואני משתכנעת מזה... את פתאום נשמעת מעודדת כזו ועם תקוותיות, ומכיוון שאין דרך ברורה לדעת מה באמת קורה איתך בפנים... אני נרגעת כזה איתך, ואז חוזרת וקוראת כאן בהודעות (אלו בלי המסכות) כמה שכן בכל זאת קשה לך, וזה לא קטן, וזה לא עובר, וזה עמוק, ומלחיץ ושאת סובלת.. אז.. אני יוצאת מתוך נקודת ההנחה שמה שאת כותבת כאן יותר קרוב לאיך שאת באמת מרגישה מאשר בזמן שיחה שאולי קצת מסיחה את הדעת מהבדידות והפחדים היותר גדולים... ואני חוזרת על מה שאמרתי לך... תלכי על המקסימום של מה שכן את יכולה לעשות. את צריכה טיפול יותר מחזיק מפעם בשבוע? המטפלת מהאוניברסיטה יכולה או לא יכולה לעזור לך עם זה? את יכולה לברר איתה אם היא יכולה לתמוך בך מעבר לפעם בשבוע? לברר את האופציה הזו. ואם לא- אז להשיג עוד כסף מהורים, לטיפול שכן מחזיק פעמיים בשבוע. ואם את לא רוצה להתעסק בהתקף לב שזה יעשה להם, תגידי שזה ללימודים. ואם כבר את מקבלת מהם כסף ללימודים, אז תמציאי משהו אחר חיובי שדרושה לך העזרה הכספית מהם, כזה שלא ישבור להם תלב - מה שכאמור יקשה עלייך. ולרכז את האנרגיה שלך בלהגיד לעצמך שמותר לך את הכסף הזה. מותר לך טיפול רציני ומחזיק. מותר לך להרגיש יותר טוב אפילו אם זה יוצר עומס כלכלי. אפילו אם זה קשה. זה לא לתמיד. זו השקעה ולא בזבוז. וכשתהיי גדולה וחזקה תחזירי להורים שלך א הכסף ותוכלי לטפל בהם ולדאוג להם אם תרצי כי לא תהיי שבר כלי סובל אלא במקום אחר לגמרי. וחבל, כל כך כל כך חבל שאת השנים האלו את מעבירה ככה. במקום לטפס מזה למעלה. כי את כן יכולה, יש לך את הרצון, את האומץ, את ההבנה שהדרך למעלה עדיפה על הדרך למטה. את עשית דרך ארוכה. את כבר לא באשליות של הפרעות אכילה- יצאת מזה. קלטת את הקטע. עשית את זה לבד, בעזרת הפורום ובעזרת הטיפול הלא מספק שקיבלת וכנראה שידעת בכל זאת איך להשתמש בכלים האלו. כנראה שרצית מספיק. בקיצור, זה המינימום של המינימום. עם טיפול רציני ומעמיק, תוכלי גם להתמודד עם הדברים היותר קשים שמכבידים עלייך כרגע ומכניסים אותך לדיכאון ודיסוננסים וכו. וגם, אני אוהבת אותך, ודואגת לך.. באמת, את לא מספיק נגישה (ותכלס גם אני..) כדי שאולי הייתי מצליחה להעביר לך את כל זה יותר חזק...

 

[מפון]

איך את היום?

אני מתארת לעצמי שהמצב האובייקטיבי לא השתנה מאז אתמול אבל לפעמים ביום חדש אנחנו רואים דברים במשקפיים חדשים.... אני מבינה שאת מרגישה שאף אחד לא מציל אותך אבל אני חושבת גם שלא קיימים קלארק קנטים כאלה שמגיעים פתאום על הסוס הלבן (או בטייץ כחול וגלימה) ומצילים אותך מעצמך. ועוד אני חושבת שבלי לשים לב את מצילה את עצמך. אני חושבת שאת אפילו לא מודעת לצעדים הקטנים-גדולים שאת עושה עבור עצמך. ההתעקשות על הטיפול, ההתעקשות על הפגישה עם הפסיכיאטרית, הלימודים. רבאק- את מחזיקה את עצמך לבד לגמרי פיזית ונפשית! זה כל כך קשה! אני לא יודעת כל כך איך לעזור. אני מסכימה עם קולדון שאת צריכה לבקש עזרה כספית מההורים, גם אם זה אומר שלא תספרי להם בדיוק עבור מה. תנסי גם להסתכל קצת קדימה- אוטוטו תסיימי את הלימודים, תוכלי לעבוד במשרה מלאה ויהיה לך (קצת) יותר כסף גם בשביל טיפול. מה עם טיפול במסגרת קופ"ח? אני זמינה אם בא לך לדבר...

 

[מאפרת בשאנטי]

טיפול במסגרת קופ"ח...........

יש חיה כזו! רופאת המשפחה שלי שלחה הפניה למרפאה של קופ"ח כללית ו.......... חזרה מהם תשובה שהם מפנים אותי לרמב"ם. רמב"ם, כידוע, סיימו את הרומן בינינו....... רופאת המשפחה שלי מודעת לאבסורד שבעניין, ובכל זאת אמרה ש"מצטערת, אין לי מה לעשות יותר.........." מדהים כמה שהמערכת דפוקה ואנחנו חסרי אונים מולה. אני מודעת לצעדים שאני עושה, וכמה שזה קשה. זה מעייף והורג אותי. מיום ליום הכוחות שלי אוזלים יותר ויותר ולא להיפך........ אני מרגישה איך אני נגמרת לאט לאט. גם במקום ההכשרה שלי כבר היו כמה פניות למדריכה שלי, מסתבר, בנוגע אלי. שאני מגיבה ברגישות יתר לכל מיני נושאים, תגובות לא מותאמות..... מסתבר שאין לי מספיק אנרגיות כדי להחזיק את המסיכה ה"נורמלית" במשך יום שלם פעמיים בשבוע.......... אפילו שאני חורקת שיניים בשביל בנסיון לעשות את זה. ההורים כבר עוזרים לי כלכלית. הם כבר מרוששים. אני שוקלת לנסות לפנות לביטוח לאומי, להוציא נכות נפשית........... אבן ענק מוחצת לי את הלב והחזה בכל רגע, קשה לי מאד, ואין מנוחה מהקושי....... זה גומר אותי.

 

[קוקולה 19]

היי...

מה עם המרכז בצ'קפוסט?

 

[Kalphana Vera]

אל תישברי...

(אני לא טובה בהצעות קונקרטיות, אבל זה שובר את הלב לקרוא אותך בזמן האחרון והיה חשוב לי להגיד את זה)