[נרי במרפסת]

אני מרגישה חוסר אונים. שאני כלום וחצי. סיפור מורכב וקצת ארוך. בכל מקרה אני מטופלת אצל פסיכולוג שלא כ"כ עוזר לי. הצילו.

 

[גרא.]

נרי במרפסת,המידע שספקת על קצה המזלג,לא מאפשר

להבין מה הבעייה,ומכאן מה וואיך לעזור.,אנא הרחיבי יותר.

 

[ברם אולם]

נרי - ספרי יותר על עצמך וכמה זמן את בטיפול

 

[נרי במרפסת]

וואי זה סיפור ממש ארוך... אולי של חיים שלמים

לפני הכל ואחרי הכל: אני שורש הבעיה. איך? קודם כל לדעתי ההורים שלי לא ידעו לחנך אותי. הם לא היו אלימים, אבל מאוד מתרפסים, מתרצים, אמוציונלים וחלשים. אז בקשיים עם חברה (הצקות חוזרות ונשנות, התנכלויות, הרחקה) או משפחה (הייתי שמה *אתם יודעים מה* על המשפחה, וקינאתי באחי הגדול עד גיל מבוגר) הייתי עושה מלחמות עם עצמי איך להתמודד. מה לעשות? האם התגובה הזו היא בסדר? הייתי מרחמת על עצמי ובוחרת להיות מנודה ולהאשים את כולם. באיזשהו מקום חשבתי שאני טובה מכולם עשרות מונים וכולם "בכיס הקטן" שלי אבל נשארתי ממורמרת, מתוסכלת וכמעט ללא חברים. עד היום. לא מזמן מישהו (אנונימי, חבר של מישהו שאני יודעת מי הוא) כתב לי במייל דברים נוראיים (ומכאיבים) שהוא לא מעוניין להכיר אותי ושאני אומללה, עלובה, חולת נפש, שונאת אדם, נכה נפשית, נכאת רוח שנדחקה לפינת עולם חשוכה רחוק מהמרכז ושכל מי שאני חושבת שאוהד אותי לועג לי מאחורי הגב. האיש הזה הוא סיפור ארוך בפני עצמו. קשור לאיזו סדנא שייחסתי לה משמעות עצומה בחיים שלי. לדעתי הוא חטף את "הסעיף" והחליט לכתוב את האמת (בן-אדם כועס תמיד אומר את מה שהוא באמת חושב) וזו הייתה מכה רצינית, כי אני בחורה שמחפשת הערכה ומאוד מושפעת ממה שהסביבה אומרת עליה.

 

[ברם אולם]

ראי נרי.כעת שמעט סיפרת אודותייך ניתן להבחין

שאת מודעת "לגרעין הקשה" שמוביל את חייך עד כה. את נמצאת במסגרת המתאימה ביותר כדי לפענח את ריקעך הנפשי ולהתקדם בתהליך הטיפולי לדרך חדשה,עם אנרגיות חדשות,ועם כלים להתמודדות טובה יותר עם הסובב אותך.אבל העובדה שכך את מתארת את הטיפול בו את נמצאת מעלה ספקות לגבי הצלחת התהליך . טיפול מוצלח ומועיל תלוי במספר מרכיבים חשובים ואציין כמה מהם : ניסיונו ואישיותו של המטפל,הכימייה הנוצרת בין המטופל למטפל כבר מתחילת הטיפול,פתיחותו של המטופל בפני המטפל (כתוצאה מהרגשת ביטחון ואמון במטפל) ועוד. נסי נרי לענות כאן לגבי שלוש הנקודות הנ"ל ,ואז את ואנו גם יחד נוכל להבין אם המסלול שלך שואף לנסיקה או לנחיתה.

 

[נרי במרפסת]

שלום

לעניות דעתי ניוסיונו של הפסיכולוג (הטוב, המקסים והענו) שלי הוא רב בשנים; עפ"י המלצות, גילו וכמתפשר מדבריו. כמו שכבר ציינתי, אני מרגישה כימיה עם הפסיכולוג שלי (הרגשתי אותה כבר בשיחת הטלפון הראשונה שהייתה לנו) ופתיחות מוחלטת, ומכיוון שכך החלטתי להביא את עצמי כמות שאני ולשים הכל על השולחן (הרי בחרתי לעזור לעצמי, לא?) אני לא חושבת שהוא לא מצליח לעזור לי בהכרח בגללו, אני חושבת שאני פשוט טראומטית מדי ונגישה מדי להכאות וליחס שלילי מאז ומתמיד, עד שדברי חיזוק ומתן עזרה לא מצליחים להטות את המשקל ולהיות חוויות מתקנות (לפחות לא לזמן ארוך). אולי זו בעיה בהפנמה? אולי זו בעיה בהחמרות? בביקורת עצמית גבוהה? (לא שאני מצליחה לזוז קדימה אחרי שאני כועסצ ושונאת את עצמי) הרי דברים מכאיבים מוכרחים להיות יותר קרובים למציאות מאשר דברים נוחים... ופה אין לי ממש מה להוסיף.

 

[ברם אולם]

נרי - יותר לעומק : אכן יש מקרים בהם מצבו של

המטופל מורכב ומסובך ומושרש בו עד שקשה לעשות שינוי משמעותי באמצעות הטיפול,אלא יותר "קוסמטי".איני יכל לקבוע שאת עונה לאפשרות זו,אך מדברייך שציינת "טראומטית מידי" ,יתכן שזה המצב ,לצערך כנראה. אך מצד שני,מתוך דברייך ניתן לחשוב שהטיפול לא מעמיק בבעיותייך במובן של "פירוק והרכבה" ,אלא יותר מרגיע ומלטף - כפי שהיגדרת "עד שדברי חיזוק ומתן עזרה לא מצליחים להטות את המשקל ולהיות חוויות מתקנות" ... לכן לדעתי עלייך לדבר עם המטפל בצורה ממוקדת איך הוא רואה את התהליך שלך בטיפול,לומר לו את תחושתך והבנתך (כעת) שאינך חשה שאת מתקדמת בטיפול ומה דעתו על כך ,ומכאן לדעתי תוכלי לקבל פידבק ממשי מהמטפל בך וגם להסיק מסקנות לכאן או לכאן. אנחנו כאן אם תרצי להעלות דברייך לאחר שיחתך עימו.בהצלחה.

 

[יעל ניסן]

ומה את רוצה בחייך?

הצבת לעצמך איזו מטרה (או מטרות) בטיפול? ואני שואלת כי לבוא לכאן ולהגיד "אני מרגישה חוסר אונים" ואחר כך להגיד שאת בטיפול שלא עוזר, בקריאה פשטנית של מי שרק קוראת אותך פעם ראשונה זה יכול להשתמע שאת הולכת לטיפול כדי לא להרגיש חוסר אונים... שלא אומר לי כמי שקוראת אותך דבר וחצי דבר. אחר כך פירטת קצת וסיפרת איזו אינטרטקציה ממנה הבנתי שחווית סוג של wake up call. פתאום גילית שאולי יש פער הרבה יותר גדול ממה שנדמה לך ממה שאת חושבת על עצמך וממה שאחרים חושבים עליך. ואז אני שואלת את עצמי האם באותו טיפול שלא עוזר לך את בכלל מנסה לעבוד על זה? צמצום הפער? תפיסה יותר מציאותית של מי שאת ומה שאת באמת? האם זו בכלל מטרה שלך? ובסוף כתבת הצילו... אישית אני שמחה לעזור כשאני יכולה, אבל רק אם אני מבינה מה מבקשים, לכן .אני חוזרת להתחלה : איזו הצלה את רוצה? מה חשוב לך? מה היית רוצה להשיג בחייך, מאיתנו בפורום, מטיפול פסיכולוגי, מ... ? בקיצור, אפשר להאריך?

 

[נרי במרפסת]

יש לי מטרות ברורות, חלק לא

כמה מטרות קטנות, כמה מטרות יותר גדולות. לגבי הטיפול: אני הבהרתי לעצמי מה אני רוצה לפני הטיפול וקיוויתי שיש בכוחו לסייע לי לעלות על דרך המלך. אני רוצה להיות בן-אדם שאפשר לאהוב אותו. אפילו מיוחד כמו הרבה אנשים שאני מכירה. כזה עם תכונות מוגדרות (או חזק), חברותי, שאפשר לסמוך עליו. שלא מאכזב את עצמו ולא נשבר משטויות, שדברים יהיו יותר ברורים ושלא ארגיש כמו פקעת של רגשות וקונפליקטים אלא יותר מישהי נורמלית עם זהות מגובשת. מה אני באמת? לא אכתוב מה אני חושבת על מה שאני באמת אבל מה שכן אני מקווה ללמוד איך להיות שלמה עם מה שאני לא יכולה לשנות ואיך להבחין בכל זאת בתכונות טובות. תהליך התבגרות, בקיצור.

 

[יעל ניסן]

כמו שקורה הרבה פעמים

כשהולכים לטיפול יש מטרות עמומות שעובר זמן עד שהן מתבהרות למטרה קצת יותר מעשית וברת השגה "להיות בן אדם שאפשר לאהוב" זו מטרה עמומה. מה זה "בן אדם שאפשר לאהוב"? כלומר מה צריך לקום בבוקר ולעשות כדי להיות בנאדם כזה? לחייך יותר? ללכת למסיבות? לזכור את ימי ההולדת של כולם? מה? להיות עם תכונות מוגדרות... איזה? חברותי - אוקיי זה קצת יותר "עם שיניים" שינתן לפרוט למרות ברות השגה בתחום החברותי כדי שהטיפול יעזור לך, את גם צריכה לעשות משהו כדי לעזור לו לעזור לך

בין יתר הדברים עליך באמת להתחיל לעשות ולפעול אחרת בעולמך. בנחישות לעבוד על לעשות דברים שמביאים אותך להיות מי שאת רוצה להיות: יותר חברותית, יותר קרובה לעצמה, יותר ברורה ומגובשת. באמת שלא מספיק לדבר על הדברים וללבנם. זה חשוב אך לא מספיק. צריך גם לקום ולפעול. למשל: נגיד שחודש שלם את עובדת על עצמך ועושה דברים אחרת ככה וככה... איך תדעי אם מה שאת עושה עובד? על פי מה תדעי שאת אדם יותר אהוב? אילו מחוות את מחפשת למצוא אצל אחרים שיבהירו לך שמה שאת עושה אכן מביא אותך למקום הזה של להיות יותר אהובה? אם לא ברור לך לפי מה יודעים שאהובים - כל המטרה הזו שהצבת לעצמך צריכה ניסוח מחדש.

 

[נרי במרפסת]

היי יעל

אם הבנתי אותך נכון אז אני צריכה "להתאמן". אני מנסה לפעמים להתקרב ולהיפתח, מעיזה. לפעמים חשוב לי לעשות רושם, או שאני פשוט מחליטה לשים *** על כולם ולזרום, לדבר חופשי (ואז אני הצגת הערב). זה כמו אדרנלין כי אני בתחושת עליונות שמוציאה אותי כאילו "לחופשה" מעצמי היומיומית, הקשת-יום. אבל אחרי זמן קצר אני חוזרת לפרופורציות, והפרופורציות שלי הן בין היתר תזכורות לעיקרון דתי מסויים (שמתעורר כל הזמן. כאילו שהמצפון שלי הוא חלון פתוח לרוחות פרצים) שאהיה מוכרחה להיות נאמנה אליו במוקדם או במאוחר, ואת האלימות שאני עדיין זוכרת מהעבר. ואז מסתבר שלא הייתי אמיתית אלא (כמו שאמרתי), הצגת הערב. אז למה אני לא נשארת בפרופורציות הדתיות האלה ומנסה להתפתח בתוכן? כי לא טוב לי שם. אני אנסה לענות לפי מה אדם יכול לדעת שהוא אהוב: אולי לפי אנשים מסויימים שבאמת מכירים אותו ומצליחים להיטיב עימו? ונכונים להגן עליו? (ואז יוצא שהוא בעצם אוהב אותם) אולי בן-אדם יוכל להיות אהוב אם יהיה שלם עם הבחירות שהוא עושה ויידע איך לא להחמיר עם עצמו יותר מדי (כי הוא כך וכך...)