רבע לארבע בבוקר. הסלולרי מעיר אותי. מגרד את עצמי מהמיטה, הולך לשטוף פנים, מתעורר. שש ועשרים במנחת. הכל קפוא כל כך שהמנוע בקושי מצליח להניע. מחממים מנועים, מתארגנים, פורשים. שבע עשרים ושבע. אני והנוסע שלי ממתינים באויר כבר חצי שעה, מטיילים מעל השמורה, האגם, הנחל והשדות המוצפיף בערפל. טסים בגובה מטרים בודדים עם ברווזי בר ואנפות, בערפל הקפוא הזה. השמש כבר זרחה מזמן אבל קרעי ערפל עדיין שקועים באויר הקפוא והסטטי מעל המים. חוצים מעל הכביש ומבקרים את משפחת הצבאים בשמורה, נושמים קצת את האויר שמעל לצוק, את המראה השליו כל כך הזה של הים בבוקר כחול וקפוא. אנחנו חוזרים וממתינים מעל המנחת, אבל לכלי האחרון, הסיקס שעל הקרקע, היתה תקלה עם הסטרטר ורק עכשיו הוא ממריא. אנחנו יוצאים צפונה במבנה, ממהרים להצטרף למוביל, אבל אני עמוס ויותר מהיר מהסיקס ולכן כל פעם צריך לתמרן כדי שישיג אותנו. כביש 4 לכיוון דרום, מעט צפונית מצומת בית ליד, רבע לשמונה. הרצים מתחתינו. אני שולף את הדגל שקיבלתי ועובר מעליהם כמה פעמים איתו. לתת את הכבוד שהוזמנו לתת. אחרי שהכלים נפרדים אני ממשיך עם הנוסע שלי צפונה לנחל אלכסנדר. הטיול הזה עוצר נשימה עם כל עופות המים שעולים מדי פעם מסביבנו. חמישה לתשע בבוקר. נחיתה רכה, רוב הכלים מתקפלים כבר, אני מתפנה לסידורי תחזוקה והעברת הכלי לשותף שלי שממתין. מירוץ לשי"ר - מירוץ לזכר ארבעה מבוגרי בי"ס תיכון בהוד השרון, ששניים מהם נהרגו באסון המסוקים, אחד בפעולה בלבנון והאחרון באסון המסוק ברומניה. הצדעה פשוטה ומכל הלב. בערב, משום מקום, מגיעים פתאום הזכרונות לביקור פתע. חמש עשרה שנה בדיוק. הלילה הנוראי הזה היה לפני חמש עשרה שנה בדיוק. ומשום מקום, הלחלוחית הזו שורפת בעיניים והמחנק עולה לגרון.
