עיקר החולי, ועצם המחלה.... (ט)
זו האמביוולנטיות שבין הרצון להחלים מצד אחד, לבין הקושי לוותר על ההתנהלות החולה.
את לא יוצאת דופן מהבחינה הזו, ואני חייבת לציין שאצלי גם עכשיו, בכל שלב שאני עושה בתהליך ההחלמה, אני מתמודדת עם האמביוולנטיות הזו.
ברור שאת רוצה להיות רזה, ואת רוצה לא לאכול, ואת רוצה לברוח ולהמנע מהדברים הקשים. הקטע הוא, שההקלה שהבריחה למחלה הזו נותנת לך- לוקחת אח"כ בריבית. אני מניחה שאת זה את כבר יודעת.
אולי בהתחלה את יורדת במשקל, אולי בהתחלה זה לא כל כך נורא להתעסק קצת במה אכלתי כל היום... אבל אחרי כמה זמן- את קולטת שאת בדיכאון, שאין לך חשק לעשות כלום, שאת רק רוצה להיות לבד, שזה גורם לך לשקר, להסתיר- להיות בודדה...
ושבקיצור, אולי את נמנעת מכל מיני רגשות קשים, וחרדות ופחדים,אבל את מתחילה להחשף לרגשות קשים לא פחות, כל מה שכרוך בהפרעות אכילה, כל השנאה העצמית הזו, כל הבלאגן הפיזי.
מה שנקרא לטפל בשריטה בברך עם אגרוף חזק וגדול ישר לבטן..
את צריכה לחזק את הקולות השפויים. לעודד אותם. להבין שאת תרגישי יותר טוב אם תמשיכי בהתנהלות חולה. ושאולי קשה לעשות את הצעדים הראשונים בהחלמה- אבל אח"כ זה כן משתפר ונהיה יותר קל. מה שאי אפשר בשום אופן להגיד על הפרעות אכילה. כי בהפרעות אכילה- זה רק נהיה יותר קשה, יותר מסובך, פיזית ונפשית וחברתית.
