מאפרת בשאנטי
New member
השיחה שהייתה לי עם אימא היום בצהריים. אני עד עכשיו לא מאמינה שבאמת דבר כזה התקיים. זה התחיל מזה שסיפרתי לה על החברה שלי שבבית חולים שאבא שלה בא לבקר אותה והיא לא אוהבת אותו כי הוא גם הרביץ לה, אז אימא שלי אמרה "מה זה גם?? אבא הביא לך מכה אחת בקטנה למה את נסחפת.." ואז נכנסתי איתה לדיון רציני בנושא. האם היא באמת לא זוכרת? האם היא באמת חושבת שזו היתה רק פעם אחת, ורק מכה קטנה..? אז לא, היא לא באמת חושבת את זה והיא כן זוכרת. היא אמרה איזה משהו שהוא סוג של התנצלות.... ואז אמרה: "למה את לא מסוגלת לסלוח כבר? היה ונגמר......." אמרתי לה שזה לא שאני לא מסוגלת לסלוח, אבל אני לא שוכחת. "את עדיין זכרת את זה?" היא שאלה "ברור שאני זוכרת את זה אימא. איך בדיוק אפשר לשכוח דבר כזה? זה לכל החיים." "לכל החיים......" והיא גיכחה. אבל הבעת הפנים שלה נשארה עצובה. וידעתי שמה שרציתי להעביר עבר. השיחה המשיכה למקומות שממש לא חשבתי שאני אשתף אותה בהם בלי תכנון מאסיבי מראש. אמרתי לה שאני לא מסוגלת שאבא נוגע בי, שכל הגוף שלי מתכווץ, שאני מרגישה אחכ את המגע שלו עוד שעות, שזה דוחה ומחרפן אותי. היא אמרה שזה מצער אותה לשמוע......... לקחתי אויר ושאלתי אם אבא אי פעם נגע בי בצורה שהיא לא רק מכות....... היא הבינה מה אני שואלת ואמרה שלא. היא פחות הזדעזעה מהשאלה ממה שחששתי שהיא תזדעזע, היא שאלה אותי אם אני זוכרת משהו כזה (הייתי בטוחה שהיא תצרח עלי שאני מופרעת שאני בכלל מעלה מחשבה כזו.. אולי הכדורים האנטי דכאוניים שהיא לוקחת מרגיעים אותה.) , אמרתי לה שאני לא זוכרת אבל למדנו שלפעמים לא זוכרים....... היא אמרה שהיא יכולה להגיד לי בוודאות שהוא לא עשה שום דבר כזה ושהוא היה הורג את מי שהיה חושב לעשות לי דבר כזה. ואז הרשיתי לעצמי להעלות עוד נושא (אני חושבת שנכנסתי בה שמה... בצורה שקטה ו"רגועה". אף פעם לא היתה לנו שיחה כזו בלי שזה יתפתח לצרחות ועזיבה בדמעות של אחד הצדדים.) אמרתי לה שתמיד כשהייתי קטנה הם היו אומרים לי שהיא תמות בגללי. ואם היא זוכרת את הפעם שבא אלינו רופא בשבילה הביתה כשהיא לא הרגישה טוב וכשהוא הלך הם אמרו לי שזה בגללי ושאימא תמות בגללי...... היא אמרה שהיא זוכרת, ושאני צודקת, הם לא היו אמורים להגיד לי את זה... אבל למה אני נתפסת על הזכרונות האלו? ולמה אני נתפסת על דברים קטנים ולא נעימים? ואז שחררתי, ופעם ראשונה בחיים אני חושבת, התחלתי לבכות מולה. פשוט שמתי את הראש בתוך הידיים ובכיתי ובכיתי......... ותוך כדי אמרתי שזה ממש לא משהו שהוא בקטנה, שאני חושבת על זה כל הזמן... שמתי שהיא תמות אני אדע שזה בגללי.......... והיא קמה, וחיבקה אותי (אלוהים היחיד שיודע כמה חיכיתי לרגע הזה.) ואמרה לי "תבכי אם זה משחרר..... תבכי...." (ואז הרסה את זה קצת עם "את במחזור?" - "אימא זה לא קשור למחזור." - "לא כי לפעמים במחזור אנחנו יותר רגישים..." - "זה לא קשור!!!!!!!!!!!!") ואז היא עברה נושא. תוך שהיא דוחפת אוכל לתוך הפה בצורה חולנית ומדברת במקביל על אבא שלי שהוא מסכן... ושיש לו מחשבות אובדניות...... ושהוא מסכן....... וכמה היה להם קשה לעלות לארץ......... וכמה היה להם קשה באופן כללי......... ואיך היא הצליחה לשרוד את הדברים האלו............ וכשכבר הייתי בטוחה שהיא הדחיקה את כל מה שאמרתי מקודם או שכחה שגם לי כואב ורע, היא אמרה: "פלא שהדברים האלו השפיעו גם עלייך..... את היית ילדה קטנה....." ואז הלכתי לישון ל4 שעות, למרות שממש רציתי ללמוד למבחן שיש לי שבוע הבא, אבל כנראה שהגוף שלי סימן לי שהתודעה שלי חייבת לנוח עכשיו. אה- והאכילה שלי מתדרדרת בצורה שכבר הרבה זמן לא קרתה, ואני סובלת מזה כמו שאני לא זוכרת מתי סבלתי פעם אחרונה ככה......... סמיילי עצוב וגם קצת סמיילי עם הקלה.
) וזה הזכיר לי שיחה דומה שפעם ניהלתי עם אמא שלי, כתבתי על זה גם בהודעה ממש ארוכה באיזה פורום שכבר נסגר - ובכל זאת נכנסתי אליו (אני זוכרת את המספר שלו אז למרות שהוא לא פעיל אני יכולה להכנס) וחיפשתי בארכיון שלו את ההודעה, אפילו לא הייתי סגורה על איזה ניק כתבתי אותו.. בכל אופן מצאתי את ההודעה ההיא וקראתי, וברור שיש לנו 2 סיפורים אחרים לגמרי ו2 אישיות שונות לגמרי אבל בכל זאת מהמקום המזדהה אני יכולה להגיד לך קודם כל - שאת אמיצה ונהדרת ונפלאה. וזה פשוט מרגש לראות איך את נלחמת על עצמך ועל הנפש שלך כמו לביאה ושאת מעוררת הערצה (בקטע של את לא מוותרת לכל מיני זכרונות שקריים שמנסים להבנות בתוכך למרות שהם יותר קלים- אלא נלחמת על ה*אמת* שלך ועל הנפש שלך כפי ש*היא* זוכרת אותה וכפי שהיא חוותה אותה.. וזה חתיכת דבר לעשות..) ודבר שני, שאני מאמינה שלמרות שהיה קשה ולמרות שעכשיו את אולי מצטערת על זה שדיברת ושיתפת את אמא שלך - בסופו של דבר רק זה מביא להחלמה ורק זה מביא לפתרון. דיבור זה כוח מרפא כלכך, מעניק לגימטמציה, מעניק זיכרון קוהרונטי ואמיתי. ובסופו של דבר יעניק לך את עצמך. את מרגשת מאוד ואמיצה מאוד. כתבתי בחופזה מאוד כי חייבת לצאת אז מצטערת אם יש פה ניסוחים עלובים ושאני אולי חזרתי על עצמי שוב ושוב. אבל הייתי חייבת להגיב. שולחת הרבה כוחות וחיבוקים.