Speak Now
אורך: 2,868 מילים
שיפ: דאגי/לארה, דאגי/מנדי, ג'ני/קווין, טום/ג'יו, דני/ג'ורג'יה, הארי/איזי.
ז'אנר: אנגסט, רומאנס, פלאף, RPF
דירוג: PG
הצהרה: שום דבר ממה שקרה בפיק הזה קרה במציאות.
הערה: נכתב במיוחד לעדי, שביקשה פיק כלכך הרבה זמן ובסוף קיבלה. אני מקווה שזה עונה על דרישותייך, בייבי גירל.
לקרוא בקובץ, בבקשה. יש נטויים ותמונות.
ואם קשה לכן - יש תמיד את הבלוג. (
קישור יעיל) ~ הוא לא אמור להתחתן איתה. זו המחשבה הראשונה שעולה לראש של מנדי כשהיא קוראת את העיתון באותו הבוקר. רגע אחרי שהיא פולטת את לגימת הקפה הראשונה ורגע אחרי שהיא מתכוננת לבוקר יום ראשון שקט ורגוע. הוא לא אמור להתחתן איתה. הוא לא אמור להתחתן איתה. הוא לא אמור להתחתן איתה. הוא לא אמור להתחתן איתה. הוא לא. היא מנגבת את כתם הקפה שמכתים את האי במטבח, והמחשבות שלה נודדות. היא חושבת מה היא יכולה לעשות, למי היא יכולה להתקשר, בפני מי היא יכולה למחות, לבכות, לזרוק דברים בחמת זעם. הוא לא אמור להתחתן איתה. נקודה. ~ הוא התנגש בה כשהיא הייתה בת עשרים ושתיים והוא קצת יותר. הוא רץ במורד הרחוב והיא מעדה לאחור והפילה את ערימת הספרים שהחזיקה. היא פלטה קללה והתחילה להרים את הספרים, לא טורחת להעיף מבט ולראות מי זה היה. אלו היו ספרים ישנים, מהדורות ראשונות שהיא הייתה צריכה להביא לספריה בלי שייפגמו. היא הודתה לאל שלא ירד גשם באותו היום. כשהיא התרוממה הוא הושיט לה ספר אחד שפספסה וחייך בהתנצלות, חצי חיוך, שנגע בעיניו והפך אותן רכות יותר. "מצטער," הוא אמר בקול מחוספס קצת, והיא רק שלחה אליו חיוך מהיר, תחבה קווצת שיער כהה אל מאחורי האוזן שלה, והלכה משם. היא בהחלט לא חשבה על חצי החיוך הזה, שהאיר את עיניו, כל אותו היום. למחרת הוא הגיע לספריה עם שושן צחור אחד, והיא חייכה אליו ותהתה איך הוא ידע. הוא רק משך בכתפיו באגביות ואמר שהיא נראתה לו הטיפוס שמתאים לפרח הזה. היא אמרה לו שהוא לא נראה כאילו הוא מבין בפרחים, והוא חייך אליה את חצי החיוך ההוא ואמר בפשטות שיש הפתעות בחיים. הוא הלך אז, לא לפני שהם החליפו מספרי טלפון. היא לא ממש חיכתה שיתקשר. הייתה לה עבודה לעשות, ספרים לאסוף, קוראים צעירים לקרוא להם סיפור, מדפים לסדר. אבל מדי פעם היא שלפה את האייפון שלה מכיסה והציצה במסך; אולי היא לא שמעה את הצלצול של ההודעה, אולי היא לא הרגישה את הרטט של הנייד. הוא התקשר למחרת והציע לה לצאת איתו. היא הסכימה. זה היה מושלם. אולי מושלם מדי. ~ מנדי קורסת על הכיסא שמול המחשב ובוהה במסך. אפילו פרז הילטון כותב על הסנסציה החדשה; מי היה מאמין שהילד הנצחי, עם הצחוק המדבק והעיניים שמנצנצות בשובבות, יתמסד? לא הוא, לא הסאן, לא הדיילי מייל, ובהחלט לא היא. לא מנדי. הוא לא היה— הוא מעולם לא— היא לא חשבה ש— היא מניחה את ראשה בכלוב זרועותיה ובוכה. הוא שובר לה את הלב. שוב. אפילו אחרי שהם נפרדו. בייחוד אחרי שהם נפרדו. ~ ההזמנה מגיעה חודשיים לאחר מכן. טום מתקשר והקול שלו רך ומתנצל. הוא יודע— הוא יודע עד כמה היא אהבה אותו. עד כמה היא עדיין אוהבת אותו. הוא אומר שהיא לא חייבת לבוא. הוא אומר שזה לא הוא. הוא לא היה עושה לה זה. זו היא, ה— ארוסה שלו. "זה בסדר, טום." מנדי בולעת את רוקה ובוהה בהזמנה. בוהה בשם שלא שלה, שרשום בכתב מסולסל לצד השם שלו. חושבת אם כדאי לה להבריז. חושבת שלא, שככה היא תיראה כמפסידנית אמיתית. כאילו עכשיו היא לא. "רק תגיד לי דבר אחד, טום," היא מבקשת. "הוא מאושר?" הקול שלה לא נשבר. בכלל לא. טום שותק. השתיקה שלו ארוכה ולא מובנת, אטומה. היא תמיד יודעת לקרוא אותו, גם את השתיקות שלו. היא וג'יואנה פיתחו מילון קטן כדי לדעת מה כל סוג שתיקה אומר. אז. פעם. כשהיא וג'יו היו חברות טובות. כשהן נפגשו כל יום. "הוא—" טום מתחיל, ואז נעצר. מכחכח בגרונו. "הוא לא אומלל." מנדי מסיימת את השיחה בלב כבד. היא יודעת שהיא חייבת להפגין נוכחות. חייבת להיות חזקה. היא חייבת ללכת. ~ היא זוכרת את החתונה של טום וג'יו. היא לא הייתה מאד מנקרת עיניים, כמובן. ג'יו נראתה נהדר בשמלה הפשוטה והאלגנטית שלה, וטום זרח. מנדי תפסה אז את ידו, העיניים שלה עוקבות בהשתאות אחרי ההליכה הקלילה של ג'יו במורד המעבר, איך השובל שלה השתרך אחריה, איך השיער השחור והארוך שלה נפל בגלים רכים על גבה. "הם נראים כל-כך מאושרים," היא לחשה לו, והוא רק כרך את זרועו מסביב למותן שלה ומשך אותה אליו. היא חייכה והשעינה את ראשה על כתפו, כי אפילו על נעלי סטילטו של עשר סנטימטר היא בקושי הגיעה לגובה שלו. היא אהבה את זה; את תחושת הביטחון שזרועותיו סביבה נתנו לה, את האפשרות להתכרבל בתוכו ולשאוף אליה את הריח שלו שאפף אותה כמו גשם קיץ. רך. חמים. הם רקדו אז, והיא הסתחררה בזרועותיו, פנימה והחוצה, צעד הצידה ואז אליו שוב, הצמידה נשיקה ללסתו רגע לפני שהסתחררה החוצה שוב, נמלטת ממנו, צוחקת. הוא רדף אחריה והחזיר אותה אליו ונישק אותה שם עד שהיא לא הייתה מסוגלת לנשום ואז עוד קצת. היא לפעמים מייחלת שהוא היה עושה את זה שוב. ~ היא לא רוצה לעשות סצנה. היא מדברת עם ג'ני שבוע לפני כן, ומעדכנת אותה בכל ("אני לא מאמינה שאת הולכת לשם." –"ובכן, גם אני לא."). לאחר מכן הן יושבות על כוס קפה בבית של מנדי, וג'ני נושאת אליה זוג עיניים עצובות, והבעה קשוחה מתפרשת על פניה. כשהיא מכריזה שהן חייבות למצוא למנדי בגד שמתאים לפיפה מידלטון, מנדי לא מופתעת. היא גם לא מופתעת כשג'ני מתעקשת לשלם. אחרי הכל, יש לה אבא פסיכולוג שלוקח 400 פאונד לשעה, ויש לו לקוחות עם חיסיון מלוכני ומדיני. הן נכנסות לכל החנויות האפשריות באוקספורד סטריט ואז לעוד כמה ברחובות צרים ליד. הן נכנסות לסמטאות חשוכות ולבוטיקים קטנים עם חלונות ראווה מטופחים. הן נכנסות לדורותי פרקינס, זארה, ואפילו טופ שופ למרות שמנדי ממש לא אוהבת את הסגנון שלהם. הן נכנסות לאליס מק'קל ולאנטון, ואפילו להיי טי וית' מיסס וו. בסוף היום למנדי נמאס והיא גוררת את ג'ני הביתה. היא נכנסת ל-beyondretro.com ושתיהן מתלבטות בין שלוש שמלות שונות מאד אחת מהשנייה. אחרי הרבה וויכוחים ואן-דן-דינו גורלי אחד, מנדי בוחרת בשמלה מתוקה בצבע ורוד בהיר מאד. כמעט לבן. ג'ני מרימה גבה אבל לא אומרת כלום. הנעליים מהוות פחות בעיה. ~
