אירוח - ביאטה שבון בנושא אנשים רגישים מאוד

efroch99

New member
ביאטה ברוכה הבאה!


ותודהרבה על ההשתתפות. ביאטה תמשיך לענות על שאלות בימים הקרובים.
 

אשכר

New member
ביאטה, ארסניק, הגדרות, רגישות, וכמובן הרמינה

1) הדיון הנ"ל בין הרמינה לארסניק מזכיר לי את חוק גודווין. לא בגלל התכנים אלא במעצם ההשתתפות של השניים בדיון הנ"ל. (... ושל עצמי, בעצם.) 2) הדיון על ההגדרות מזכיר לי את הדיון שניסיתי להרים לפני כחודש: מהן בעצם השאלות? האם להגדיר את עצמי כ-X מקדם אותי / דופק אותי / לא משנה לי, או -- מה בעצם השאלה שצריכה להשאל כאן, אם לא נוח לי במצב הנוכחי (רגישות יתר, אי הבאת ילדים, ועוד)? 3) ארסניק, ... טוב, לא חשוב. 4) רגישות יתר, לדעתי האישית והמנוסה, נובעת מ-2 דברים: - ) ויסות חושי דפוק באופן אורגני, - ) ויסות חושי מוגבר בגלל פחדים וחששות להלן התאוריה: אדם כלשהו פוחד ממשהו / ממישהו, או שהוא תלוי בגורמים חיצוניים (למשל תלות בדעות של אנשים כדי להיות מקובל בחברה) או שהוא מפחד על עצמו ומשליך את זה הלאה, אז אז הוא עלול להיות קשוב מדי ל...(דעות / רעיונות / צלילים) שעלולים לבשר עבורו משהו "חשוב" (למשל, ריח גז מבשר על סכנה מיידית, ולכן כל ריח יקפיץ אותנו, למשל: רעש של טלפון עלול לבשר בשורות חזקות מדי, ולכן הוא מלחיץ. אז לסיכום: אם נתמקד ונזכר למה אנחנו באמת רגישים, ה
 

ARSENIK

New member
ואולי

* [אולי] בחלק מהמקרים רגישות יתר נובעת מהאופציה לרגישות יתר. נחשוב על ילדים שגדלו בסביבה לא תומכת, בהזנחה, במשימת הישרדות. אולי בקרבם פוחתים הסיכויים לפתח רגישות יתר. אולי לא, איני יודע. * האם 'ויסות חושי' יכול להיות מוגבר או מופחת, בכלל, בהקשר זה ? הרי מה שהוא, הוא הויסות. האם האדם הוא פאסיבי לויסות הזה, או המווסת ? ככל שהמצב אינו פתולוגי אלא נמצא על סקאלת רגישות נפוצה בחברה, ההתייחסות ל"ויסות" מסירה משהו מאחריות של האדם בתור המווסת. אולי זה כשאין יכולת ויסות ואין תשתית לוגית עבורה, כשזה נהיה ממש בעייתי, ואז זו מעין לקות, כפיפות לשינויים רגשיים מהותיים שמכתיבות נסיבות אדישות בלתי תלויות. 3. מה שלא חשוב עובר מבלי שייעשה כזה מאמץ להזכיר אותו. אני מקווה ומאמין שאתה לא חושש להעלות רעיונות
 

אשכר

New member
4 תשובות מהגיהנום

* סביבה לא תומכת, והוא במשימת הישרדות.: החתול שגר אצלי עכשיו אצלי רגיש לצעדים. הוא שומע צעדים מקילומטר ונחרד מזה כ"כ עד שדעתו משתבשת עליו. הוא גדל בסביבה לא תומכת, והוא במשימת הישרדות. לעומת זאת הוא רגיש לקור אבל לא אכפת לו לצאת מהבית כל פעם ב-4 בבוקר. כלומר אין לו רגישות יתר... אז - כן, זה קשור, אבל לכל אחד מאיתנו יש משהו אחר שאנחנו רגישים אליו, ולדברים מסויימים אנחנו רגישים יותר כי ... משהו בעבר לימד אותנו שהתמודדות עם מצבים נעשית ע"י כניסה לסטרס. ויסות חושי זה תחום מאד מעניין הויסות החושי מושפע עמוקות ממתח השרירים ("טונוס") וממתחים ברמה העצבית. את זה כל אחד יודע, אבל נשאר רק להשלים את הפאזל ולמצוא מה גורם למתח - ומשום מה אנשים לא רוצים לדעת מה גורם, אלא לקחת כדור או ג'וינט, שלא פותר כלום בטווח הרחוק ואפילו לא בטווח הקרוב. ויסות חושי זה תחום מאד מעניין 2 הקדמה: יש לנו מנגנון באוזן שמגביר או מחליש אותות: המנגנון הזה אמור להכניס בדיוק את הכמות הרצויה של רעש לאוזן. כל עוד לא מפריעים לו, הוא עובד כראוי, ויכול לוסת רעשים גדולים מאד, ולמנוע נזק. מדהים. כמובן אם יש מתח שרירים או משהו אחר, המנגנון משתבש, ואז נכנס לנו יותר מדי או פחות מדי (רעש/ אור / וכו'). התשובה: קראתי איפשהו שיש לנו מנגנון מוּלד במוח שמווסת מידע חושי:
אנשים שאצלם הוא בתת פעילות -> נכנס להם פחות מדי מידע -> הם במרוץ בלתי פוסק ליותר גירויים, ולגירויים חזקים יותר. (דוגמאות: אנשים שאוהבים מכות, או אנשים שחייבים להגביר את המוזיקה לסוף הסקאלה כדי להינות או כדי לשמוע משהו)
אנשים שהמנגנון הזה פועל אצלם בעודף, ואז כל תגובה חושית מוגברת יותר מדי, ולכן הם מחפשים כל הזמן להפחית (רעש, אור, מגע, וכו'). האייקונים שבחרתי .. מסמלים את המידע הרגשי שאנחנו מייחסים לתכונות האלו. "ילדים רעים - מחפשים כל הזמן ללכת מכות." אני לא אוהב את התפיסה הזאת, כי היא לא שימושית. ראיתי בית ספר בשוודיה שבו מלמדים ילדים לעשות מסאז' אחד לשני. ההסבר שלהם הוא - שילדים מחפשים מגע, אבל התרבות הסטרילית שלנו עושה דהלגיטימציה של כל סוג מגע חוץ מסקס ואלימות, אז לילדים שמחפשים את הגירוי החושי הזה נותר ללכת על אלימות. מאותה סיבה יש לי חברים שאני לא יכול לשמוע בחברתם מוזיקה: לאחד מאיתנו זה חלש מידי, ולשני זה חזק מדי. לדעתי הרכיב האורגאני בתופעה הוא שולי. מה שעושה את ההבדל ביג טיים זאת צורת ההתייחסות לתחושות שרכשנו במהלך תקופת הינקות. 3. מה שלא חשוב עובר מבלי שייעשה כזה מאמץ להזכיר אותו. אני מקווה ומאמין שאתה לא חושש להעלות רעיונות ככה אתה מכיר אותי?? טוב.. אולי אתה לא מכיר אותי.
 

אשכר

New member
ארררר, חסרה פיסת מידע מאד חשובה:

ויסות חושי זה תחום מאד מעניין (1) במצב של ויסות חושי "דפוק" יש לעיתי קרובות מנגנון פידבק. לדוגמא: 1) קיבלנו מידע חושי 2) תרגמנו אותו בתור מידע קולי 3) תרגמנו את המידע הזה כבכי של ילד 4.א.) בתור ילדים למדנו שאם שומעים ילד בוכה, אז אנחנו בסכנה 4.ב.) בתור ילדים למדנו שאם יש סכנה אז צריך להכנס לסטרס 5) אז אנחנו מגבירים את רמת הסטרס הנוכחית (שרירים ועצבים) 6.א.) הגוף שלנו חש במערכות של עצמו שנכנסות לסטרס 7.ב.) מכיוון שאנחנו בסטרס, כל מידע חדש שנקבל, יתקבל במצב של עודף. 8) אנחנו מקבלים את אותו מידע שקיבלנו קודם, אבל חזק יותר 9) התחל שוב משלב 5 (בסטרס מוגבר)
 

ARSENIK

New member
נהדר אשכר

מאותו מקום יש דיון על תגובות לא מודעות של אנשים לסביבה, למשל, נופל סיר מרעיש במטבח, הכלב בסלון יקפוץ, וגם אנחנו נרגיש זאת בטונוס שלנו, אבל לא נקפוץ לרוב וגם לא נייחס משמעות רגשית לזה, למרות שהיא קיימת, ובגין אותה נפילה פעוטה מופרשים כבר הורמוני סטרס ואדרנלין וכד', שבהמשך מצטרפים להכוונת המוח לגבי 'מה קורה כעת' - ולתחושה. אימון מביא כלבים למצב בו יריות שנורות לידם לא מושכות את תשומת ליבם והם לא מנידים עפעף, ואת האנשים הוא מביא למקום בו נסיבות חיצוניות לא מיתרגמות אוטומאטית עבורם לשינויים רגשיים. גם אנשי זן ותיקים ועמוקים יחושו לעיתים תסכולים וכעסים, אלא שזה יהיה נדיר יותר, אל מול נסיבות קיצוניות יותר, ולמשך זמן קצר יותר, שבעקבותיו [ כמו בתהליך של CBT ] הפעם הבאה שלהם תהיה רחוקה יותר ודלילה יותר, עד למצב בו ההשלמה עם הכל היא מלאה והאדם כמעט ולא יגיב [ רצונית או ספונטאנית-פיזיולוגית ] לנסיבות חיצוניות. רעיונות של מתים מסויימים על הלב הנגדש מעצמו וכד' ועל שמחה וצער כשני הצדדים של אותו מטבע - וההפרזה בכל אחד מהם כגוררת את האחר.
 
וויסות חושי לא תקין רק במקרים של הפרעה בוויסו

אין לזה קשר לסוג של טמפרמנט שנקרא אנשים רגישים מאוד. יש הרבה אנשים רגישים שאין להם שום בעיה עם חושים. לא לכולם מפריע רעש, אורות או מגע לא נעים. וגם זה מאוד תלוי בתקופות בחיים ובהרגשה כללית. חשוב לדייק.
 

אשכר

New member
זה נכתב ב-4 בבוקר. להלן ההמשך...

הקדמה: הפרמטר שקובע לדעתי ברגישות יתר הוא מידת החשיבות, תשומת הלב, והתגובתיות שאנחנו מייחסים ומגיבים לתופעה כלשהי. בלי התגובתיות לא היינו מדברים על זה, ולהלן דוגמא טיפשית: אם אני הולך לישון ויש אור חזק, אני יכול להיות רגיש לאור ולא להצליח להרדם, ואני יכול גם.. להרדם, למרות שיש אור ואני שם לב אליו. הדוגמא השניה נוגעת ישירות למה שרציתי להביע - אם בגיל צעיר למדתי שסירנה של אמבולנס
מסמלת צרות, יכול להיות שאני רגיש למידע הזה, ואז אכנס לסטרס כדי להיות עוד יותר קשוב לסכנה, טונוס השרירים שלי יגבר, ואהיה רגיש. המומחית שייובאה לכאן אמרה שאין מה לעשות בעניין רגישות יתר, ומהנסיון שלי היא טועה בגדול, אבל כדי באמת לעשות משהו, צריך לוותר על המידע הקודם, ועל זה אנשים (אנחנו, רובנו, רוב הזמן) לא מוכנים לוותר, כי לוותר על ההחזקה הזאת היא לוותר על האגו.
 

ARSENIK

New member
גשם

אז אני הולך הביתה. חורף, זה כיף. אין לי אינטרנט בבית, אז אשוב מחר ואקרא בשמחה יום נעים לכולם
 

ARSENIK

New member
אחח זה היה כיף

אספתי את חברתי ב 1300 בערפל ובגשם הלכנו הבאית בישלתי מרק אפונה מגניב שיהיה לערב בזמן שהיא הכינה צהריים העולם המשיך להסתובב והנה אני שוב פה. אם נביט בברכות ביהדות כדוגמא, למשל, ברכה לאלוהים לפני ששותים כוס מים [ אם איני טועה זה "שהכל נהיה בדברו" ], אזי זה משקף התנהגות שמבקשת להיות מאוד מודעת, מודעת לזה שלרוב אוכלוסיית העולם אין גישה למים נקיים, ומים לא נקיים הם אחד מגורמי התמותה הגדולים כיום ומתמיד : אפשר כמובן ליטול את ה' מהמשוואה [כמוני] ולהודות לדרך, לטאו, למה שבא - החשיבות היא בהבנה שהנה אתה שותה כוס מים פעוטה לכאורה, אך שערכה גבוה מאוד, ושראוי לא לשפוך אותה פנימה לגרון ללא מודעות - קל וחומר אם אתה אוכל תפוח. כשהסקאלה מתחילה שם, הפרופורציות משתנות, או הופכות ריאליות יותר. , כך גם בברכות הבוקר הדתיות על התודות לאל [ או לאחרים תודות למי שרוצים, למערכת הקרדיוואסקולרית שלנו ] על כך שבכלל התעוררנו. אנשים מתעלמים מזה, מתחפרים בחייהם ברמות מיקרוסקופיות שמתעלמות מהתמונה בה הם ממוקמים, מקבלים את הטוב כמובן מאליו ואת הרע לא [ וזה לא רק בודהה אלא גם איוב אמר ] , יוצרים בעיסוק שלהם [ ההפך מ WU WEI ] דיסהרמוניה עצומה ואח"כ בוכים שהחיים שלהם מסריחים ומאשימים איזה "מזג מולד" או כל דבר שמסיר מהם אחריות.
 
נראה לי שלא. תודה! :)

בהמשך לתשובותייך, חשבתי על עוד משהו. אם תסתכלי על השרשור המקדים לנוכחי, קצת למטה - תראי שסיפרתי על משהו מעניין שהבנתיבעקבות השאלונים. יש שאלון לילדים ויש למבוגרים. בשאלון הילדים - התשובות לגבי הילדה שהייתי הן "כן" מוחלט לכולן. בשאלון למבוגרים - כמעט הכל - לא! לרוב אני לא חווה את עצמי כרגישה מאד (לא פחות מדי, אך לא מאד) וכך גם סביבתי, לפי הפידבקים שאני מקבלת. [כן משנה מצבי רוח בעצמה ומהירות, בעיקר לאור דברים או אנשים שאכפת לי מהם / חשובים לי]. האם בחוויה שלך - במהלך העיסוק באנשים רגישים מאד - נתקלת הרבה בשינויים כאלו בין ילדות לבגרות? האם זה לא אומר בעצם שהשינוי אפשרי, בהתאם לרצון? (בדומה למה שאשכר הציג פה בשרשור). תודה, ענת.
 
אני בטוחה שהשינוי אפשרי

אבל אצל כל אחד הוא מתרחש באופן אישי. יש כאלה שלא נתקלים בבעיות כלל כבר מהילדות. יש כאלה שעם הזמן מתעטפים בשריון ונהים בעלי עור של פיל. יש כאלה שעובדים על עצמם ונהיהים יותר חסונים נפשית. בעבודה שלי אני רואה בעיקר אנשים שנהיה מודעים לרגישות שלהם כבר בגיל יותר מבוגר. מן הסתם, אנשים שמרגישים טוב עם עצמם לא באים אלי. אבל שורה תחתונה, אני מאמינה בשינוי, אבל כמה, באיזו מהירות ובאיזה אופן - זה כבר תלוי בהרבה פרמטרים.
 

D h a l i a

New member
שאלה נוספת

רבות מהתופעות אצלי דומות לאלה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (טראומה בילדות שלא טופלה) יש איזו הבחנה מבדלת בין הנ"ל לבין היות "אדם רגיש מאוד", או שההגדרה האחרונה כוללת את הראשונה?
 
טראומה ורגישות גבוהה הם שני דברים שונים

נכון שאחרי טראומה אדם נהיה הרבה יותר רגיש למגע פיזי רעש, וכד'. הוא גם נבהל יותר בקלות. מרגיש פגיע יותר. יש לו פחות אנרגיות נפשיות להתמודד עם הקשיים. רגישות גבוהה היא סוג של טמפרמנט. אפשר לתאר אותה בעזרת מכלול של תכונות אישיות שמשפיעות על התנהגות. אצל אנשים רגישים , בנוסף לתופעות שדומות למצב אחרי הטראומה, יש הרבה תכונות שלא קשורות בכלל לטראומה. אחד הדברים הבסיסיים הוא חוויה עוצמתית של הרגשות. אמפטיה, פרפקציוניזם, יצירתיות, אומנותיות, אינטואיציה, מצפוניות, שאיפה למשמעות בחיים, חיים פנימיים עשירים - אלה הן תכונות שאין להן שום קשר עם טראומה.
 
למעלה