שיר והיפוכו
בבוקר העתקתי לפייסבוק את "אמירת תודה" שלה שהוא השיר הראשון שלה שהכרתי. שיר שמדבר על לשחרר והתאים לי בדיוק בתקופה שנתקלתי בו. אמירת תודה/ ויסלבה שימבורסקה תירגום: רפי וייכרט אני חייבת הרבה לאלו שאיני אוהבת. ההקלה שבה אני משלימה עם היותם קרובים יותר למישהו אחר. השימחה שלא אני הזאב של כיבשותיהם. שלום לי עימם וחופש לי עימם- את זה האהבה לא יכולה לתת ולא יכולה לקחת. איני מצפה להם מהחלון עד הדלת. סבלנית כמעט כמו שעון שמש אני מבינה מה שאין האהבה מבינה, אני סולחת למה שהאהבה לא הייתה סולחת לעולם. מהפגישה עד למיכתב לא חולף נצח אלא רק כמה ימים או שבועות. המסעות בחברתם תמיד מוצלחים, הקונצרטים נשמעים, הקתדרלות מבוקרות, הנופים ברורים. וכשמפרידים בינינו שבעה הרים ונהרות, אלה הרים ונהרות מוכרים היטב מהמפה. הודות להם אני חיה בשלושה מימדים, במרחב לא לירי ולא רטורי, עם אופק אמיתי בשל תנועתו. הם עצמם אינם יודעים כמה הם נושאים בידיים ריקות. "איני חייבת להם דבר"- הייתה האהבה אומרת בסוגיה פתוחה זו. קניתי את כל הספרים שתורגמו לעברית והרגשתי שמזמן לא קראתי שירה שריגשה אותי, צמררה אותי, דיברה אליי כל כך. מוזר שדווקא בשבוע האחרון הסתובב לי בראש שיר שלה, שהוא אולי ההפך של השיר הקודם. שיר שעוסק בלחטט בפצע ולנסות לגלות למה. מי יודע למה ? אשת לוט ויסלבה שימבורסקה נִרְאֶה שֶׁהִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִתּוֹך סַקְרָנוּת. אַך מִלְּבַד סַקְרָנוּת יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ לִי סִבּוֹת אֲחֵרוֹת. הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּצַעַר עַל קַעֲרַת הַכֶּסֶף. שֶׁלֹּא בְּמִתְכַּוֵּן – אֲגַב קְשִׁירַת הַסַּנְדָּל. שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף לְהַבִּיט בְּעָרְפּוֹ הַצַּדִּיק שֶׁל אִישִׁי, לוֹט. בְּוַדָּאוּת פִּתְאוֹמִית, כִּי לוּ מַתִּי, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה עוֹצֵר. בְּסַרְבָנוּתָם שֶׁל עֲנָוִים. בְּאֹזֶן כְּרוּיָה לְקוֹלוֹת הַמִּרְדָּף. הֲלוּמַת דּוּמִיָּה, בְּתִקְוָה שֶׁהָאֵל יַחֲזֹר בּוֹ. שְׁתֵּי בְּנוֹתֵינוּ נֶעֶלְמוּ מֵעֵבֶר לָרֶכֶס. חַשְׁתִּי בְּקִרְבִּי זִקְנָה. רִחוּק. רֵיקוּת נְדוּדִים. תַּרְדֵּמָה. הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּהַנִּיחִי אֶת צְרוֹר חֲפָצַי. הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בַּחֲרָדָה לְאָן אֶצְעַד. עַל הַשְּׁבִיל הוֹפִיעוּ נְחָשִׁים, עַכְבִישִׁים, עַכְבְּרֵי-שָׂדֶה וְגוֹזְלֵי בַּז. כְּבָר לֹא טוֹבִים וְלֹא רָעִים – פָּשׁוּט כָּל מַה שֶּׁחַי זָחַל וְדִלֵּג בַּמְּהוּמָה הַמְּשֻתֶּפֶת. הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מֵחֲמַת בְּדִידוּת. מִבּוֹשָׁה שֶׁאֲנִי נִמְלֶטֶת בִּגְנֵבָה. מֵרָצוֹן לִצְעֹק, לָשׁוּב. רַק אָז, כְּשֶׁרוּחַ קָם, הִתִּיר שְׂעָרִי וְהֵנִיף שִׂמְלָתִי. דִּמִּיתִי שֶׁרוֹאִים זֹאת מֵחוֹמוֹת סְדוֹם וּפוֹרְצִים בִּצְחוֹק רָם, פַּעַם וְעוֹד פַּעַם. הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר בְּזַעַם. לְהַשְׂבִּיעַ עַצְמִי בְּאָבְדָּנָם הַגָּדוֹל. הִבַּטְתִּי לְאָחוֹר מִכָּל הַסִּבּוֹת שֶׁצֻּיּנוּ לְעֵיל. הִבַּטְּתִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי. זֶה רַק הַסֶּלַע פָּנָה אָחוֹר, נוֹהֵם מִתַּחְתַּי. הַנָּקִיק קָטַע לְפֶתַע אֶת דַּרְכִּי. עַל שְׂפַת הַצּוּק דִּדָּה אוֹגֵר, זָקוּף עַל כַּפּוֹתָיו הַזְּעִירוֹת. שְׁנֵינוּ הִבַּטְנוּ אָז לְאָחוֹר. לֹא, לֹא, אֲנִי רַצְתִּי הָלְאָה, זָחַלְתִּי, נָסַקְתִּי, עַד שֶׁחֲשֵׁכָה צָנְחָה מִשָּׁמַיִם וְעִמָּהּ חָצָץ חַם וְצִפֳּרִים מֵתוֹת. מִקֹצֶר נְשִׁימָה סָבַבְתִּי סְחוֹר-סְחוֹר. אִלּוֹ רָאוּנִי, וַדַּאי הָיוּ חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת. לֹא מִן הַנִּמְנָע שֶׁעֵינַי הָיוּ פְּקוּחוֹת. אָפְשָׁר שֶׁנָּפַלְתִּי וּפָנַי אֶל הָעִיר