אבאלה
כתבתי את דעתי. לא אמרתי שמה שאני חושב זאת תורה מסיני או האמת היחידה שאין בלתה.
לא התייחסתי לאף אחד מהשירים כשיר גאוני או כשיר שאני הכי אוהב, אלא לדוגמאות מאותו 'עולם' שהן טובות בהרבה מהקשקוש של אמיר דדון.
ההבדל בינינו שאני יודע להסביר בדיוק למה אני אוהב שיר. או סרט. אצלי אין סתם. את מדברת בססמאות. לקחת שורה משיר כדוגמה, זאת לא קלישאה. אולי מוטיב חוזר. אולי קטע מעצבן. אבל לא קלישאה. באמת כדאי לך לפתוח מילון לפני שאת משתמשת במילים שאין לך מושג מה המשמעות שלהן.
שימי לב שכתבתי על השורה של אביב גפן שהיא פשוטה. לא גאונית ולא נעליים. אבל אני מבטיח לך שיש לא מעט אנשים שלא שמו לב לזה מעולם. מעבר לזה, בעוד האחרים כותבים כמביטים מהצד תוך כדי הסיטואציה, הפרספקטיבה של דדון היא של ילד מתבגר ומתבכיין שמרוכז רק בעצמו. אשכרה הקלישאה של הסינגר סונגרייטרים התל אביביים 'המיוסרים'. כל הזמן 'אני ואני ואני ואני'. רע לי, מר לי, אכלו לי, שתו לי. די, כמה אפשר.
וסבבה, זה טעם וריח. סיכמנו כבר שרוב האנשים חושבים כמוך. אז מה אכפת לך מה אני חושב.
אפרופו מוזיקה, ראיתי אתמול 'וויפלאש'. לא מבין על מה ההתלהבות (the story of my life). סרט סתמי ביותר. הקומיטמנטס שם אותו בכיס הקטן.
אה, ואני בד"כ מתעסק במה שהזין שלי אומר לי. אם זה טפל, שיהיה טפל. אם זאת את, שיהיה את.
אני לא עומד בדרכו למרות שהוא לפעמים עומד בדרכי...