"פרפר" / הנרי שרייר
Papillon \ Henry Charriere
הוצאות בוסתן ומודן, 1993, 429 עמודים. תרגום: לנה קנטי
זהו סיפורו האוטוביוגרפי של הנרי שרייר, המכונה "פרפר" על שם הקעקוע שעל חזהו. ב-1931, בהיותו בן 25, נידון שרייר בצרפת למאסר עולם עם עבודת פרך על רצח של סרסור, שלטענתו לא ביצע. הוא נשלח למושבת עונשין בגיאנה הצרפתית שבאזור הקריבי. בשנת 1944 הוא מקבל תעודת תושב בונצואלה, ובין לבין עוברות עליו 13 שנה של מאסר ובריחה ממנו לסירוגין. על הבריחה החל פרפר לחשוב עוד בצרפת, ומאז מעולם לא ויתר על הרעיון; במהלך כל השנים הארוכות והקשות של מאסרו, כולל כשלוש וחצי שנים (בשתי תקופות שונות) בהן שהה בתא בידוד במושבת העונשין, פרפר מתכנן ומבצע שוב ושוב בריחות, מהן נועזות ממש. בכל פעם שהוא נתפס, הוא לא מתייאש ומייד מתחיל לתכנן את הבריחה הבאה. הן תיאורי הכלא והן תיאורי התלאות של פרפר וחבריו במהלך הבריחות הם קשים; מדובר בתנאים תת-אנושיים ששברו אנשים רבים (פרפר מציין שאוכלוסיית האסירים במושבות העונשין מצטמצמת בשמונים אחוז בכל שנתיים), אבל פרפר, כאמור, חדור מוטיבציה. הוא גם צעיר וחזק, ומוקף בחברים שמסייעים לו. למעשה, בכל מקום שפרפר נמצא בו – בין אם בבתי הכלא השונים ובין אם במקומות שהוא מגיע אליהם בבריחותיו – הוא מוצא אנשים שעושים מעל ומעבר כדי לעזור לו, וללא סיוע זה היה נמק מזמן בכלא. זה היה אחד הדברים שהפליאו אותי בסיפור שלו; בין אסירים יכול להיות שאפשר לצפות לסולידריות מתוך שותפות הגורל שלהם, אבל גם סוהרים ובני משפחותיהם וגם אנשים זרים לגמרי נרתמים לעזרתו של פרפר, למרות שהם יודעים מי הוא ומה הוא. חלקם מצהירים שעונשי הגלות ועבודת הפרך של צרפת הם מחרידים ולכן הם רואים חובה מוסרית לסייע למי שבורח מהם, אחרים מתרשמים מפרפר ומאומץ לבו. פעמיים במהלך בריחותיו הוא אף מנהל חיי זוגיות ממושכים עם נשים שמתאהבות בו.
החברים הנאמנים של פרפר והסיוע שלהם קשור לנושא נוסף – פרפר חוזר ומזכיר את העוול שנעשה לו כשהורשע ברצח שלא ביצע, אבל פרפר אינו זר לחיי הפשע; אמנם התמונה הראשונה שהוא מספק בתיאור יום המשפט שלו בפתיחת הסיפור היא של בחור שנראה צעיר מגילו, לבוש בחליפה אלגנטית, שקט ומנומס, אך במהלך הספר מתגלה בכל פעם עוד טפח מעברו דרך היכרותו עם אסיר זה או אחר, איזכור של חבר משותף שגם הוא מתפרנס מעבירות על החוק, או עצם כך שאסירים זרים מכירים את שמו וכינויו עוד בטרם פגשו בו. פרפר אינו מוסר את המידע הזה במלואו וביוזמתו והקורא מסיק אותו מבין השורות, אבל עם זאת, הוא אינו טוען שדרך הפשע היא טובה ונכונה, אלא רק ששיטת העונשין שננקטה כלפיו וכלפי אחרים היא בלתי-אנושית, ויש לאפשר לאנשים להשתקם ולהוכיח כי הם יכולים להיות מועילים לחברה. הוא גם משתדל לנהוג באופן מוסרי בעצמו, לגמול למי שעוזר לו ולא לפגוע בחפים מפשע (למשל כאשר הוא מתכנן לפוצץ חומת כלא ומחשב כיצד לא לפגוע בשומרים), אבל כאשר הוא פוגע באלה שראויים לכך, לדעתו, הוא מסוגל להיות אכזרי. אגב ענייני מוסר – פרפר היה אמנם נשוי כאשר נשפט ונשלח למאסר, אבל זה לא מונע ממנו להתיישב, כאמור, פעמיים עם בנות זוג אחרות ולנהל איתן חיי משפחה של ממש לתקופות לא קצרות. מבחינתו, ככל הנראה, אין שום פסול בזה, כפי שאין פסול בלעזוב אותן שלא על מנת לחזור, ולמצוא בהמשך אישה אחרת.
הסיפור הוא, כאמור, אוטוביוגרפיה, אשר פרפר החליט לכתוב לאחר שקרא את "ל'אסטרגל" מאת אלברטין סרזין, שאף הוא עוסק בבתי כלא ובריחה מהם. השפה, בהתאם, אינה ספרותית. אין הכוונה שהיא קלוקלת – בכל זאת הספר עבר ללא ספק עריכה לשונית לפני שיצא לאור – אלא שפרפר מגיש את הסיפור אחרת ממה שסופר משופשף היה יכול לעשות. פרפר פשוט מספר את סיפורו לקוראים כפי שהוא יודע, באותנטיות, ומצליח ליצור מתח ועניין אפילו שסוף הסיפור (כלומר, היכן נמצא פרפר בשעה שכתב אותו) כבר ידוע מראש לאחר שנמסר על ידי המו"ל בהקדמה לספר.
למרות שבדרך כלל אני לא נוהגת לקרוא ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות, "פרפר" היה על הכוונת שלי כבר מזמן, ולא התאכזבתי; זהו סיפור מרתק של אדם שמסרב להיכנע לייאוש ושואף לחופש כמעט בכל מחיר. אהבתי את תיאור המקומות בהם פרפר עובר ואת המקוריות והאומץ שלו (למרות החסרונות הקלים שהזכרתי קודם לכן). מומלץ.
ציטוטים:
שבט גואחירה זה, שהשבטים האחרים, וגם הלבנים, פוחדים מפניו כל-כך, היה בשבילי נמל-מבטחים, מקלט מרשעות האנשים. מצאתי בו אהבה, שלווה, שקט ואצילות. שלום לכם גואחירוס, אינדיאנים פראים יושבי חצי-האי הקולומבי-ונצואלי. שטחך הגדול חפשי מחדירת שתי התרבויות המקיפות אותך. דרך חייך הפראית ודרך התגוננותם לימוד אותי דבר חשוב: שעדיף להיות אינדיאני פרא מאשר מוסמך למשפטים. (עמ' 139)
"יש לך שתי חתיכות, כל אחת עצומה יותר מחברתה, אתה חי עירום בתוך הטבע עם חבורה של נודיסטים נחמדים, אתה זולל, שותה, צד; יש לך הים, השמש, החול החם ואפילו הפנינים שבצדפות שלך חינם, ואתה נוטש את כל אלה בכדי ללכת לאן, אמור לי? לחצות רחובות בריצה כדי לא להידרס, לשלם שכר דירה, חייט, חשבון חשמל וטלפון, ואם אתה רוצה מכונית, אתה גונב או עובד כמו חמור בשביל מישהו ומשתכר בדיוק כדי לא למות ברעב. אינני מבין, ברנש! היית בשמים, וחזרת מרצון לגיהינום, ונוסף על דאגות החיים עליך לברוח מכל השוטרים שבעולם!" (עמ' 182)
לא אתה, תובע בלתי-אנושי, ואף לא אתם, שוטרים שיושרם מוטל בספק, לא פולין העלוב שסחר בחירותו תמורת עדות-שקר, אף לא שתים-עשרה הגבינות העלובות שקיבלו את תורת התביעה ופירושיה, אף לא הסוהרים בבידוד, שותפים נאותים ל"אוכל האדם", איש – אף לא הקירות העבים, ולא ריחוקו של אי אבוד זה באטלנטי – שום דבר רוחני או גשמי לא יוכל למנוע את מסעותי הוורודים ואת אשרי בשעה שאני מתעופף בין הכוכבים. (עמ' 208)
אני אוסר עליך להניח, מחר או בכל יום אחר, שסוהר הוא יצור נורמלי. שום אדם הראוי לתואר אדם לא ישתייך לחבורה זו. מתרגלים לכל בחיים, אפילו להיות נבל במשך כל הקריירה. אולי רק כשיהיה ליד הקבר, יביא איתו הפחד מאלוהים לחשש ולחרטה. לא לחרטה אמיתית על מעשי החזירות שלו, אלא לחשש שבמשפטו של אלוהים יהיה הוא עצמו הנידון.
כשתצא לאי, לכל אי שישלחוך אליו, אל תעשה שום הסכם עם הגזע הזה. כל אחד מהם נמצא מהעבר השני של המתרס, המעבר של השפלות, הסמכות הקפדנית, חסרת הנשמה, הסדיזם האוטומטי. בעבר שאני נמצא בו עומדים האנשים מסוגי, שביצעו בודאי פשעים חמורים אך הסבל יצר בהם רחמים, טוב-לב, הקרבה, אצילות-נפש, אומץ. בכל הכנות אני מעדיף להיות אסיר מאשר סוהר. (עמ' 214)
אני אומר: אני חי, חי, אני חי ועלי לחיות, לחיות, לחיות כדי לחזור ולהיות חפשי יום אחד. (עמ' 270)
"לדייגי מפרץ הפאריה הבורים בקצה העולם, בתוך שפך האורינוקו, יש פילוסופיה אנושית החסרה לרבים מבני ארצנו. קידמה, חיים סוערים, חברה שיש לה מטרה אחת בלבד: המצאות טכניות חדשות, חיים קלים יותר וטובים יותר, התגליות המדעיות הגורמות לצמא לנוחות גדולה יותר ולמאבק תמידי כדי להשיגה, כל אלה הורסים את הנשמה, את החסד, את ההבנה, את האצילות. אין זמן לעסוק באחרים ועוד פחות מזה באנשים שיצאו מבית-הסוהר. גם השלטונות בארץ הזאת שונים משלנו. גם הם אחראים לשקט הציבורי, אבל הם מסתכנים וחושבים שכדאי להסתכן כדי להציל אדם, וזה נפלא." (עמ' 421-422)