בעיקרון לגזרת פ"נ שייכים כל השורשים שפה"פ שלהם היא נו"ן
ובעבר כשהיא הייתה ללא תנועה (אחריה), כלומר שוואית (בעיקר בשווא נח) היא הייתה "נעלמת" (מידמה ומתלכדת עם העיצור שאחריה) אבל בעברית החדשה יש נטייה לשמרה.
 
ראה כללי האקדמיה ללשון:
הבלעת הנו"ן או קיומה בפועלי פ"נ
1. נו"ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשמרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.
 
2. הפעלים בגזרת פ"נ
מותרים בקיום הנו"ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר,
להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:
בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִשָּׂא, יִשַּׁל,
יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן).
http://hebrew-academy.org.il/topic/...tiyyat-hapoal/3-3-כללים-בגזרת-פנ/#target-3147
 
ומתוך סעיף 5 המתייחס לציווי בבניין קל:
"בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו"ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע"
 
לעומת זאת בשם הפועל המצב שונה:
"6. בשם הפועל של בניין קל[2] הנו"ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ."
 
לסיכום, הנטייה של השורש נ-ש-ק בבניין קל:
עבר: נָשַׁק
הווה: נוֹשֵׁק
עתיד: יִשַּׁק
ציווי: שַׁק!
שם הפועל: לִנְשֹׁק